מאת חמוטל ורוניקה סונג
אוריינטליזם* הוא מושג מוכר לאנשים שכותבים על תרבות מזווית פוליטית. בתור אישה לבנה שחיה במדינה שנחשבת מערבית, היה לי מאד קשה להגיע להחלטה לכתוב על הסרט "נערה הולכת לבד הביתה בלילה". מצד אחד, הסרט הזה הוא חלום קולנועי, ויש כל כך הרבה זוויות מהן אפשר לכתוב עליו. מהצד השני, הסרט הוא הפקה איראנית (שצולמה בארה"ב), הבמאית-יוצרת וכל המעורבים איראניים, ואני, כאמור, לא.
כשהלכתי לצפות בסרט בפעם הראשונה התרגשתי מעצם המחשבה שאני עומדת לראות סרט ערפדים אירני, בהיותי חובבת ז'אנר הערפדים בפרט וז'אנר הפנטזיה בכלל. ראיתי הרבה קולנוע אירני בחיי וגם למדתי על קולנוע איראני באוניברסיטה, אבל למרות שמדבר באחד מסוגי הקולנוע החתרניים, המורכבים והיפים ביותר שנתקלתי בהם, תמיד היה לי קשה עם ההרגשה שאני מסתכלת מהחוץ פנימה, פולשת לעולם שהוא לא שלי ו"חוקרת אותו" מכל מיני זוויות קולנועיות.
אבל האמת היא שהקולנוע שאני זכיתי לראות היה כל כך ראוי, והיה כל כך הרבה מה להגיד ולהרגיש לגבי חוויית הצפייה שהוא חשוב ואוניברסלי, שמצאתי לעצמי דרכים לקרוא את הסרטים האיראנים בלי להיות בעמדה של "אחר שיפוטי".
הסרט " נערה הולכת לבד הביתה בלילה" הוא אחד מסרטי הערפדים הטובים ביותר שראיתי. יש בו כל מה שצריך להיות בסרט ערפדים "קלסי"- עלילת מתח אפלה, דמויות אניגמטיות, סצנות מהפנטות בשחור לבן ואורך מדויק (90 דקות).
הסרט מתרחש בעיר שנקראת "BAD CITY”, מה שמבהיר את הרצון של הכותבת/במאית אנה לילי אמירפור לייצר סיפור שיכול להתרחש בכל מקום ובכל תרבות.
העיר אמנם נראית כמו "איזו שהיא עיר במזרח התיכון", אבל חוסר הספציפיות של המבנים והמפעלים בה נותן את ההרגשה שמקום כזה הוא כל מקום, בדיוק כמו שהוא שום מקום.
העלילה של הסרט היא כמעט משנית, ולא בגלל שהיא לא מעניינת, אלא משום שהיא בבירור באה לשרת שני דברים חשובים יותר: אסתטיקה קולנועית ואג'נדה פוליטית- פמיניסטית.
לסרט יש גיבור וגיבורה. אבל הגיבור (אראש מאראנדי), אדם טוב ככל שיהיה ובכך חריג בסביבה הגברית של הסרט, מוצג כגבר חלש שאינו יודע לעמוד על שלו בגלל העדינות יוצאת הדופן שלו.
לעומותו ניצבת הגיבורה (שילה ואנד), שעצמתה ניכרת מהרגע הראשון, גם כאשר היא נראית אבודה או מבולבלת. יש בה משהו שיודע מה התפקיד שלה בעולם, ואין לה שום היסוס לגבי הביצוע שלו. בהיותה ערפדית היא חייבת להזין את עצמה בדם של בני אדם. אבל מהר מאד אנחנו מבינים שהבחירה שלה ב"ארוחות" המדממות היא ממש לא מקרית. אנחנו יודעים עליה מעט מאד משום שהיא ממעטת לדבר (באופן כללי הסרט מכיל מעט דיאלוגים), אבל ברור לגמרי ש"הקורבנות" שלה הם גברים אלימים שפוגעים בנשים.
חוץ מבסצנה מוקדמת בסרט אין ממש מראות זוועה ששייכים לעולם האימה, אבל ברור לגמרי שכשהגיבורה חסרת השם הורגת גברים ושותה את דמם, היא עושה את זה בזעם רב ומתוך תחושת נקמה. הזעם שלה אף פעם לא מופנה כלפי נשים, ומבלי לדעת איך הפכה להיות מה שהפכה, ברור שההזדהות שלה עם סבל נשי בעולם גברי אלים היא גדולה. אחת ממערכות היחסים המשמעותיות שהיא מייצרת בסרט היא עם זונה שמהווה קרבן תמידי למרות היותה אישה חזקה ומרשימה. הקשר הזה מבהיר שאין הגיבורה או יוצרת הסרט, רואות בנשים את האשמות בחיים האלימים מהם הן סובלות. משהו בהן תמיד מרים ראש וזוכר את הכוח שלהן, גם כשהסביבה כמעט אינה מאפשרת את זה.
הגיבורה- הערפדית משתמשת בצ'אדור שלה (כיסוי ראש שחור ארוך שאינו מכסה את הפנים) בכל פעם שהיא לוכדת מישהו, והתנועה שהיא עושה נראית בדיוק כמו התנועה של ערפד בסרטים קלאסיים כמו "דרקולה" או "נוספרטו"- היא מניפה את כיסוי הראש מעל פניה, ובכך מאפשרת לדמיון של הצופה להשלים את תמונת הזוועה מבלי ליצור סצינות קשות לצפייה, ואפילו לייצר מצב של תחושה שהסרט הוא קלסי, ולכן משתמש בכלים קלסיים. כמובן שהשימוש בפריט לבוש שהוא איראני הוא חלק מהבחירה לייצר סיפור שמתרחש, כנראה, באיראן, אבל מעבר לאלמנט הזה ולשפה המדוברת, נראה שאמפירור מנסה לייצר חוויה שנשים רבות יכולות להזדהות אתה, חוויה של התמודדות יום-יומית עם אלימות ומאבק אקטיבי באלימות הזאת.
הסרט "נערה הולכת הביתה לבד בלילה" הוא סרט שמתאימים לכל כך הרבה אוהבי ואוהבות קולנוע. הוא עשוי ללא דופי, כולל המשחק והתסריט, הוא נותן הצצה שלא מרגישה פולשנית לעולם שצופי הקולנוע המערביים מכירים, והוא לא נופל בעצמו למלכודות של סרט אימה או של סרט שמנסה לפנות מתוך עולם תרבותי עשיר ופנימי החוצה. הסרט הוא יצירת אומנות שעומדת בפני עצמה, וסצנות רבות בו ישאירו את הצופה פעור/ת פה בשל יופיין ועצמתן. ואת כל זה הוא עושה מבלי להתעלם מהיותו סרט, שבין כל הדברים האחרים שהוא, הוא סרט איראני.
הסרט זכה במספר רב של פרסי קולנוע עצמאי, וכפמיניסטית אוהבת קולנוע אני מרגישה שזו חוויה ייחודית ואפילו חד פעמית.
שם הסרט באנגלית "A GIRL WALKS HOME ALONE AT NIGHT” וניתן להשיג אותו בדי וי די בספריית "האוזן השלישית", עם כתוביות באנגלית.
*מתוך הערך על אדוארד סעיד, אבי המושג "אוריינטליזם", בוויקיפדיה:
”…המערב – כמעין ישות תרבותית אחידה מיוון ועד ימינו – מגדיר את עצמו ביחס ל"מזרח", שזוהה אצל היוונים עם ממלכת פרס (סעיד פותח את דיונו בתיאור "הפרסים" של אייסכילוס), ועם הזמן זוהה עם העולם הערבי והאסלאם. ההבחנה בין "הם" ו"אנחנו" (עמ' 285) גורמת להטיית יחסו של המערב למזרח בדרכים שונות, שביטוין הפוליטי הוא "סטריאוטיפים גזעניים, אידאולוגיים ואימפריאליסטים" (עמ' 286). סעיד כינה את הפרשנות הזאת "אוריינטליזם" וטען שהיא באה לידי ביטוי בכל אינטרקציה של העולם המערבי עם המזרח, ובפרט במחקר, בספרות ובאומנות. מנקודת מבטו של סעיד, חוקרי המזרח – האוריינטליסטים – פעלו לא לקידום של ידע, אלא לשימוש בידע כדי לבסס שליטה. כלומר, הטקסטים שהאוריינטליסטים כתבו לא הכילו מידע (במובנו כידע מדעי), אלא כיוונון של הקורא, כפעולה ישירה או כבחירה להימנע מפעולה, באופן שיוביל לדיכוי המזרח על ידי המערב”.