רחל בית אריה, תמי דינס וליאור אלפנט
מאז ש"מחאת בוכריס" פרצה לחיינו, אני מנסה לחשוב מה גרם לה להפוך לוויראלית כל כך. הפייסבוק הרי מלא במחאות צודקות כאלה ואחרות. עברייני מין לפני בוכריס קיבלו עונשים מגוחכים במערכת הצבאית וגם באזרחית, הפמיניסטיות זעמו גם אז, אבל המיינסטרים לא הצטרף אליהן. אנחנו שמחות שהפעם היה אחרת (כנשים, כפמיניסטיות וכעורכות בפוליטיקלי קוראת), אבל יותר מזה, מסתקרנות למה זה קרה.
מי שחיברה את חלקי הפאזל היתה דווקא עירית לינור, שקבעה שבוכריס צריך לקבל עונש קל מטעמי "הנחת גיבור". מה האירועים שבזכותם אופק בוכריס מוכר כגיבור וזכאי להנחה הנ"ל? טוב ששאלתן. על פי ויקיפדיה, בוכריס התחיל את הקריירה הצבאית שלו בחטיבת גולני ובילה כנראה חלק ניכר משנות ה-90 כמפקד קרבי בדרום לבנון, המקום המדמם ההוא שהצבא יצא ממנו סוף סוף בשנת 2000 הודות לתנועת ארבע אימהות, והשאיר אחריו אדמה לבנונית חרוכה. שם בוכריס קיבל את החניכה הראשונית שלו כקצין וכמפקד, בזירה שהיום אף אחד לא מסוגל להסביר למה החזיקו אותה 18 שנה, ובמחיר כבד כל כך.
לאינתיפאדה השניה בוכריס הגיע כמפקד גדוד, והשתתף במבצע העקוב מדם בג'נין. על שורת העוולות ומצעד האיוולת שהובילו לפרוץ האינתיפאדה הזאת אפשר לקרוא ולצפות בכל מיני מקורות (מומלץ הסרט "מיליון קליעים באוקטובר"). שוב, בוכריס נקרא וממלא בהתלהבות את התפקיד שהדרג המדיני הטיל על הצבא: הפעם מדובר במלחמה בלב מחנות פליטים, בתוך אוכלוסיה אזרחית תחת כיבוש וחסרת זכויות, במטרה להנציח את הכיבוש הזה ובגלל חוסר הרצון של מדינאים לשנות את המצב והסירוב שלהם לקחת אחריות עליו, מה שהשאיר את ההחלטות בידי הצבא בעצם. בג'נין בוכריס נפצע קשה וקיבל צל"ש על תפקודו. הוא המשיך להתקדם בקריירה הצבאית שלו ולקבל הערכה, כיבודים, וגם חיילות לשירותו. כי זה עדיין במידה רבה התפקיד של חיילות בצבא – לשרת את הגיבורים.
זה הרקע אם כן לגבורה של אופק בוכריס ולהגעה שלו לעמדת כוח שמאפשרת לו לנצל או לתקוף (לכאורה כמובן) חיילות תחת פיקודו ולזכות להגנה של המערכת ול"הנחת גיבור". זה לא רקע של צבא הגנה. זה סיפור של צבא כובש.
וזאת אחת החוויות המעצבות כמעט של כולנו. אם לחזור לשאלה הראשונה שלנו, זה הרי מה שגרם ל-#יותר_מבוכריס להתפשט כמו אש בשדה קוצים. אפשר לבקר את מה שדי מהר הפך לדאחקה ולסוג של שיחת חבר'ה על חוויות מהצבא, אבל הביקורת הזאת מתעלמת מהאמת הפשוטה והבלתי נעימה: הצבא לוקח חלק גדול מהחיים שלנו וחלק גדול בעיצוב של כמעט כל יהודי ויהודיה בישראל, במידת רבה אפילו של אלה שלא שירתו בו (בין אם סירבו, לא גוייסו מטעמים שונים או הצליחו להתחמק בדרך כלשהי מהשירות). הוא נוכח גם בחוויות מעצבות של ערבים בישראל ובוודאי בשטחים הכבושים, אבל באופן אחר כמובן.
החוויה הזאת היא, כבר חמישה עשורים יותר מדי (ואפילו קודם לכן), חוויה של שירות בצבא כיבוש. החיילות בצבא הזה, שתפקידן, כאמור, לשרת, תמיד היו חשופות לתוקפנות, הטרדות, תקיפות ואונס מצד גנרלים שהמערכת הגנה עליהם, והן עדיין חשופות לכל אלה היום. פרטים קטנים מתמונת הריקבון הגדולה הזאת הם בדיוק מה שנחשף באלפי הסיפורים שסופרו בימים האחרונים. ואז אין ברירה אלא לשאול את השאלה: למה להסכים ללכת לצבא? איך יתכן אנחנו ממשיכות לספר את הסיפורים וממשיכות לקבל כמובנת מאליה מציאות שבה כל נערה נדרשת לתת שנתיים מהחיים, וכל נער נדרש לתת שלוש שנים, כדי לשמר את המערכת הזאת?
הצבא הוא מוסד שגברים מרוויחים ממנו, ונשים מפסידות. הנחות הגיבור האלו, כמו גם תפקידים בכירים באזרחות, קשרים רווחיים ועסקאות נשק עם מדינות מפוקפקות, כל אלו דרכים בהם גברים מרוויחים מהשירות הצבאי שלהם. מה שמוצג כגבורה אלטרואיסטית היא למעשה דרך להשגת רווחים אישיים מאוד. שירות צבאי בתפקיד בכיר שווה הרבה כסף. גברים מרוויחים ממצב של מלחמה תמידית המון ונשים לרוב רק מפסידות. לא רק שהן מפסידות, גם הרווחים של הגברים מהמצב הזה באים לעיתים קרובות על חשבון הנשים כקבוצה. אם זה בקידום של גברים על חשבון נשים ואם זה בהפחתת החשיבות של עבירות המבוצעות כנגד נשים. גברים מרוויחים מהשירות הצבאי שלהם בהמון דרכים שונות: הוא מאפשר להם לדבר בוועדות ובפאנלים, לקבל משרות, להיות מנהלי בתי ספר גם אם אין להם הכשרה לזה, ולדבר בלי הפסקה. הנושא של "צבא וביטחון" תופס מקום כל כך מרכזי בחיינו בגלל שאנחנו במצב מלחמה וכיבוש מתמשכים שגברים יצרו – ונשים צריכות לסתום את הפה מול זה כי הן "לא מבינות בצבא", אבל אנחנו מבינות מצוין בצבא: הוא נלחם את המלחמות שלו על הגוף שלנו ומקבל את הגוף שלנו כשלל, בנוסף להיותינו חלק מהציבור שמושפע ממלחמות, כמו שכולם וכולן מושפעות מהן. הצבא כמו שאנחנו רואות אותו היום הוא חלק מהעולם המעוות שגברים יצרו, שנשים כקבוצה מפסידות ממנו, שאנחנו לא צריכות לקחת בו חלק.
ובגלל כל זה, ההמשך הטבעי של פרץ הסיפורים שראינו בימים האחרונים צריך להיות קריאה ברורה להפסיק לשתף פעולה עם מערכת שכובשת ומדכאת עם אחר, ומשפילה ומחללת את הבטחון ואת הגוף שלנו ושל החברות, הבנות והאחיות שלנו באותו זמן – וגם מגינה על אלה שמוציאים לפועל את הכיבוש וסבורה שגוף של חיילות נכלל במסגרת מה שמגיע לקצינים, מתגמלת גברים על "גבורה" ומשאירה נשים בעמדת שוליות. נשים צריכות להפסיק להתגייס. גם גברים האמת, אבל קודם כל נשים – זה המעשה המוסרי, זה מעשה שיכול להביא לשינוי פוליטי אמיתי, וזה מעשה שמשרת את האינטרס העצמי של נשים כקבוצה. אם אתן לקראת גיוס, תסרבו, אם אתן אמהות לנערות לפני גיוס, תעודדו אותן לסרב, אם אתן חברות, דודות, קרובות משפחה של נערות כאלה, תספקו להן תמיכה ועזרה מעשית כדי שיוכלו לעשות את הצעד הזה. הפגנות לא יכריחו את המערכת להשתנות, ומחאות פייסבוק בטח שלא, אלא רק סירוב המוני לשתף פעולה. הקריאה הברורה הבאה שלנו צריכה להיות – #תסרבי.
