איילת בן נר והדף When She Works
אני ועוד כמה נשים מאדמנות את הדף When She Works, שמפרסם טקסטים שכתבו עובדות ועובדי מין, בעיקר מישראל. פתחנו אותו בתגובה להצבעת השרים בעד חוק הפללת הלקוח ובתגובה לפופולריות של הדף When He Pays, מתוך הבנה שיש צורך בהסברה. בניגוד לטענות שהופנו כלפינו, לא פתחנו אותו בגלל שעבודת מין היא עבודה כיפית והכל בה שמח. אנחנו לא מקדמות קלישאות. אנחנו מקדמות נשים אמיתיות וגברים אמיתיים, חלק גדול מהן טרנסיות, שהגיעו לתעשיית המין. אנחנו מקדמות את הסיפורים שלהן ונשמח לקדם יותר מזה, את הרווחה והביטחון והכבוד שלהן. מהשאיפה הזאת הדף נפתח.
רווחה, ביטחון וכבוד. שלוש מילים שמעניינות לא רק את מי שבתעשיית המין אלא אוכלוסיות מיעוט אחרות שזכויותיהן נרמסות.
עבודת המין עצמה עונה על הצורך ברווחה, לפחות כלכלית. במציאות של מדינת ישראל 2017, ועוד לפני כן, קשה מאוד לגמור את החודש. במיוחד לאמהות יחידניות או כאלו שהמשפחה מתנכרת להן, אבל גם אם את סטודנטית, או אמא, או רוצה זמן פנוי לעצמך מלבד עבודה, או אקטיביסטית, או חולת שופינג, או שיש לך דרישות או ציפיות כלשהן מהחיים מעבר לעבודה מבוקר עד ערב בשכר נמוך.
המדינה אמורה לספק את הצורך בביטחון, כמו שמגיע ליתר האזרחים. ביטחון משמעו שתהיי מוגנת מאונס, מחטיפה, מרצח, שתוכלי לפנות למשטרה, שתהיה לך גישה למשאבים וידע.
כבוד קשור בביטחון. כבוד הוא, בין היתר, אחריות חברתית כלפי הפרט. הוא כולל, במקרה של תעשיית המין, את העלמת הסטיגמה על עובדות ועובדי מין כך שאם את מעוניינת להשאר בתעשיית המין, את לא תאלצי לשלם על זה מחיר חברתי, תעסוקתי ואישי כבד כל החיים. למשל, אם את במקום שלא בטוח האם את מעוניינת להשאר או לא – או בטוח שאת מעוניינת לצאת, יש לך ודאות שאת בתוך מעגל של ניידות תעסוקתית. לעומת זאת, המשמעות של סטיגמה והעדר כבוד היא לימבו – מעגל סגור של סביבה עבריינית, היעדר תמיכה מקרובי משפחה או חברים כי את מפחדת לספר מה את עושה, האשמה עצמית בלתי פוסקת על זה שאת עובדת בעבודה כל כך לא מכובדת, והיעדר אפשרויות תעסוקה אחרות.
אני אחזור על שלוש המילים האלה, כי הן בדיוק מה שעובדות ועובדי מין צריכות: רווחה, ביטחון וכבוד.
עכשיו נשאלת השאלה, האם חוק הפללת הלקוח יספק את הצרכים האלה. זאת שאלה כבדה ומורכבת, כי מעולם לא היה חוק כזה בישראל. היו וישנם חוקים כאלה במדינות אחרות שבהן התרבות, המדיניות והמצב הכלכלי שונים מישראל, כמו גם משתנים אחרים שמשפיעים על האופן בו החוק נטמע בחברה ושיעורי ההצלחה שלו. מעבר לכך, גם במדינות שבהן החוק נטמע בחברה, קשה עדיין להעריך "הצלחה" באופן מספק. אחת הדרכים למדוד הצלחה היא לעומת מדדים קיימים כבר, כמו למשל אחוזי שימוש בשירותי מין ואחוזי אלימות כלפי עובדות ועובדי מין.
הפללה לעומת אי הפללה
לעומת הפללה עומדת אפשרות של א–הפללה (decriminalization). זאת העמדה שמחזיק בה ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, מדינות כמו ניו זילנד ואוסטרליה וחשוב מכל, ארגונים של עובדות מין בכל העולם. זאת לא עמדה שתומכת במיסוד של הזנות או תעשיית המין, והיא לא באה ממקום ש"כל הזונות מאושרות". כאמור, התארגנויות של ובעד עובדות מין לא מגיעות מקלישאות מדיה אלא מהחיים.
החלטתי לכבוד הטקסט הזה ולכבוד העמוד החדש של When She Works והצורך העצום בהסברה, לתרגם את אחד המסמכים הרשמיים שמגבה מחקרית את ההעדפות של ארגוני עובדות ועובדי מין בעולם בקשר למדיניות ציבורית. המסמך הזה נוצר על ידי פרוייקט Sexual Health and Rights Project של ארגון Open Society Foundations שעובד עם קהילות מוחלשות שונות מאז שנות השבעים. המסמך נשען על מחקרי מטא שנעשו במדינות כמו ארצות הברית, קנדה, קניה, ניו זילנד, אוסטרליה ומדינות אחרות. המסמך מציע עשר סיבות שבגללן כדאי לאמץ מדיניות של אי הפללה:
1. אי הפללה משקפת עמדה של כבוד כלפי זכויות אדם וכלפי ערך עצמי (ערכים שבישראל נידונו משפטית לא מעט בהקשר של מחיה בכבוד, חופש העיסוק ועוד).
2. אי הפללה מפחיתה הטרדות, תקיפות ואלימות מצד משטרה.
3. אי הפללה מנגישה את מערכת המשפט לעובדות מין, למשל במקרים של אונס.
4. אי הפללה מקדמת סביבת עבודה בטוחה ותנאי עבודה בטוחים.
5. אי הפללה מגבירה נגישות לשירותי בריאות.
6. אי הפללה מפחיתה מעורבות של עובדי מין עם נגיף האיידס (אישית הנתון הזה נראה לי נסיבתי ופחות של סיבה ותוצאה, כיוון שמדינות שמאמצות אי הפללה הן מלכתחילה בעלות שיעורי איידס נמוכים יותר).
7. אי הפללה מאתגרת את הסטיגמה והשלכותיה הקשות ומפחיתה רישומי משטרה ופתיחת תיקים (של עובדות ועובדי מין) ואת ההשלכות של עבר פלילי.
8. אי הפללה לא מובילה לגידול באוכלוסיית עובדי ועובדות המין.
9. אי הפללה מציידת את החברה באמצעים להלחם בסחר בבני אדם (קל יותר לאתר ולאפיין קורבנות סחר, שהופכים להיות הפרטים היחידים בתעשייה שמעורבים עם גורמים פליליים וסביבה פלילית. הסעיף הזה פחות רלבנטי בעיניי לישראל).
10. אי הפללה מערערת על שליטת המדינה על הגוף ועל המיניות (רלבנטי מאוד לישראל).
מסמך נוסף שמשמש ארגוני עובדות ועובדי מין בעולם נכתב גם הוא על ידי Open Society Foundations ובשיתוף ארגוני "מטריה אדומה" בינלאומיים – ארגונים של ובעד עובדי ועובדות מין. המסמך מבוסס על מחקרים רבים שנעשו במקומות בהם אומץ מה שמכונה המודל השבדי. המסמך מפנה ללא פחות מעשרים מקורות שטוענים כנגד מודל זה.
ועכשיו לשטח. מה המציאות בישראל? מרבית התגובות שהדף החדש שלנו מקבל סובבות סביב שתי האשמות עיקריות: האחת, אתן זנאים במסווה. השניה, אתן מייצגות אחוז קטן מכלל תעשיית המין.
אז דבר ראשון, אנחנו לא זנאים במסווה. אנחנו נשים ומעט גברים עם דעה שונה מהדעה שהציבור בישראל התרגל לאכול בכפית. יש לי הרבה ביקורת על למה דימוי קורבני של עובדת המין התקבל בישראל טוב כל כך, וחלקה קשורה ליחסים המודחקים של ישראל עם דמות הקורבן בכלל, והנטיה של חברה להשליך את המודחק שלה על זונות. אבל לא כאן המקום והזמן להרחיב בנושא.
לגבי הטענה השניה, אותם נתונים שמדוקלמים השכם והערב ונוגעים למספר הנשים בעלות המאפיינים הקורבניים שנכנסו לתעשיית המין – התמכרויות, היסטוריה של התעללות מינית, הרס עצמי ועוד – הן לא האחוזים הגבוהים בתעשיית המין, אלא האחוזים הגבוהים שנרשמו בקרב מתקני שיקום וכליאה. כלומר, כדי לדעת איזה אחוז מייצגים הנתונים, יש צורך להעריך כמה מכלל הזונות ועובדות המין מגיעות מלכתחילה למתקני שיקום וכליאה. ורק כשנדע את הנתון הזה נוכל לטעון שיש לנו ידע מקומי, בישראל, לגבי כמה מהן אוחזות במאפיינים קורבניים.
וגם אז, לא כל אחת שיש בביוגרפיה שלה מאפיין קורבני היא בהכרח אשה שזקוקה להצלה, שאין לה סוכנות משל עצמה, שלא יכולה להעדיף עבודת מין על עבודה אחרת.
הכותבת היא חוקרת לימודי תרבות ומגדר, עובדת התעשייה לשעבר ואדמינית בדף When She Works.