בלב מרפאת הנשים בכפר עארורה

בלב מרפאת הנשים בכפר עארורה

Reading Time: 9 minutes

Reading Time: 9 minutes שבת בבוקר בכפר עארורה (عاروره) שבמחוז רמאללה, במרפאת הנשים הניידת של "רופאים לזכויות אדם" הופך במהרה ליום של חסד, יום שמציע אפשרות אחרת.

שבת בבוקר, אני בכפר עארורה (عاروره) השייך למועצה המקומית בני זייד אל-שרקייה (بني زيد الشرقية‎) שבמחוז רמאללה. אני נמצאת במה שמכונה בעגה הישראלית, שטח B; השייך מבחינה אזרחית לרשות הפלסטינית אך נשלט בפועל על ידי צה"ל. 

הגעתי לכאן בשעות הבוקר המוקדמות מירושלים המנומנמת, המסרבת להתעורר ליום המנוחה. את משלחת הרופאות אליהן התלוויתי פגשתי במרכז המסחרי בגבעה הצרפתית. הן הגיעו בזו אחר זו לרחוב השקט: רופאות, אחיות, מדקרות ומתרגמות. בפעמים אחרות, הסבירו לי, מגיעות גם רוקחות ופסיכולוגיות. הן מגיעות לכאן מידי שבת כבר שנים, מפעילות מרפאות ניידות במקומות שונים ופעם בחודש – מפעילות מרפאת נשים. יום במחיצתן הוא יום של חסד . יום שמציע אפשרות אחרת

אני ניצבת במרכז מבנה אבן שהפך ברגע אחד לבית חולים שדה, או "מרפאה ניידת". המשלחת אליה התלוותי היא אחד מהפרויקטים הבולטים של הארגון ״רופאים לזכויות אדם״. הארגון שהוקם בשנת 1988, על ידי ד״ר רוחמה מרטון החל את פרויקט המרפאות הניידות כבר לפני 12 שנה. ״זה פרויקט עקשני״ אומרת לי ד״ר בטינה בירמנס, נוירולוגית מבית החולים שערי צדק,  בדרכנו אל הכפר. ואכן, זאת אחת הדרכים לתארו, אך אני שצפיתי בקבוצה של נשים שמוותרות על זמנן החופשי פעם אחר פעם כדי להגיע לכפרים השונים ולהעניק טיפול רפואי לאילו שזקוקות לו, חושבת על הגדרות נוספות. 

אלפי אנשים בחודש לא מקבלים היתר 

אחת הסיבות לחשיבות המרפאה הניידת נעוצה בהתמודדות הגדולה ביותר של חולים פלסטינים: חופש תנועה. מור אפרת, שניהלה את מחלקת השטחים הכבושים בארגון רופאים לזכויות אדם בארבע שנים האחרונות מתארת:

״אחד הפרויקטים הכי גדולים שלנו ב-25 שנים האחרונות עוסק בעניין של חופש תנועה. אחד האתגרים הכי גדולים שמערכת הבריאות הפלסטינית מתמודדת איתם זה העובדה שהם מחולקים לשלושה חלקים נפרדים וכך, חולים, חולות, בני משפחותיהם וצוותי הרפואה צריכים לעבור בין הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה, ומעבר בין כל חלק לחלק מצריך היתר ישראלי.

יותר מזה, ששת בתי החולים הפלסטיניים הכי טובים נמצאים במזרח ירושלים, כך שחולים שגרים בעזה או בגדה המערבית צריכים אישור כדי להגיע לשם. למשל, כל חולי הסרטן חייבים להגיע למזרח ירושלים כי זה המקום היחיד שנותן מענה וטיפולי הקרנות. אלא שהמערכת הבירוקרטית שאמורה להעניק היתר היא מערכת מסואבת, מסובכת ובעמדה שלנו גם דכאנית ופוגענית כלפי האוכלוסיה הפלסטינית כי נורא מסובך לקבל את ההיתר הזה".

כמה אנשים לא מקבלים היתר? 

״בכל חודש מוגשות מהגדה המערבית בין 4000 ל-5000 בקשות ומעזה, בין 2500 ל-3500 בקשות. בגדה המערבית כעשרים אחוזים לא מקבלים היתר ובעזה בין שלושים לארבעים אחוזים. כמובן שהמספרים משתנים כל חודש ועכשיו, בימי הקורונה, המספרים נמוכים עוד יותר, כך שאנחנו מדברות על מאות וגם אלפים בחודש שלא מקבלים היתר". 

מה קורה במצב חירום?

״במצב חירום יש מה שנקרא נוהל "גב אל גב", בו מנסים לאשר את הכל מהר. לפעמים זה מצליח ולפעמים זה לא מצליח וכמובן שאנחנו מתערבים כשצריך וכשאפשר, על מנת שזה יצליח. אי אפשר להבין את הכיבוש הישראלי מבלי להבין את מנגנון ההיתרים. זה המנגנון הכי חשוב לדעתי בכיבוש והוא די מתחת לרדאר אך משפיע בצורה מטורפת על החיים של כל הפלסטינים.

איך יודעים לפנות אליכם? 

"תראי, אנחנו לא מתמודדים עם השאלה איך יגיעו אלינו, לצערי הבעיה היא שיש לנו יותר מדי מקרים. אנחנו פעילים בשטח כבר שלושים שנה, אנחנו עובדים בצמוד עם כל המערכת הפלסטינית, עם כל ארגוני הבריאות בשטחים ובעזה, עם כל הפעילים החברתיים, כולם מכירים אותנו. כשהייתי מנהלת המחלקה, האתגר היה איך להגביל את כמות הפניות לכזו שאנחנו מסוגלים להתמודד איתה. כי את מקבלת טלפון ועוד טלפון ועוד טלפון וכל טלפון כזה הוא סיפור חיים קורע לב. והרכזות לוקחות כל סיפור כזה עמוק עמוק ללב שלהן. ואת צריכה להקשיב לפונה, ולהקשיב לסיפור, להבין את המורכבות ולהבין את הבעיות. להבין מה היא כבר עשתה, למי היא פנתה, איזה מכתבים נשלחו, איזה תשובות היא קיבלה…

זה מערך בירוקרטי שהוא מורכב ובתוך כל זה… יש את הסיפור האישי שהוא תמיד נורא נורא כואב כי תמיד מדובר במישהו חולה שזקוק לטיפול רפואי ולא מקבל אותו״. 

בדרך למרפאת הנשים

מזה שנים ארגון "רופאים לזכויות אדם" מנסה לסייע לאלפי אנשים שלא מצליחים לקבל היתר או נותרים ללא מענה, במצבים מסכני חיים. הטיעון הביטחוני עולה מול כל חולה אך יורד באותה המהירות, מסבירה אפרת. לפעמים בזכות טלפון אחד מטעם הארגון, לפעמים בזכות פוסט בפיסבוק או כתבה בתקשורת. הקלות שבה נעלמת הטענה הביטחונית בגינה מנעו מאדם טיפול רפואי, מעלה תהיות וחשדות על הסיבות לטענות הללו מלכתחילה. המרפאה הניידת, אני מבינה, היא חלק ממאבק גדול יותר. 

המיניבוס הירושלמי לעומת זאת, נע בחופשיות בזמן שאני מכירה את נשות הקבוצה. אני מגלה שבכל פעם יוצאות שתי הסעות, מירושלים ומתל אביב. הפעם, מורכבת הקבוצה משלוש מתרגמות, אחות, רופאות משפחה, שתי רופאות נשים, נוירולוגית ושלוש מדקרות מהקבוצה ״מדקרים ללא גבולות״. ככל שהדרך מתקדמת, ברור לי שאנו בדרכנו לעולם אחר. בשלב מסויים הנוף מתחלף ואיתו התרבות, הקודים החברתיים והשפה. כשנגיע לכפר וכולן ידברו סביבי ערבית, אני לא אוכל שלא לחשוב על החוויה של אישה ערבייה כשהיא מגיעה למערכת הרפואית הישראלית בעודה מנסה להבין מה הרופאים סביבה אומרים על מצבה.  

בכל פעם מגיעה המשלחת בעקבות הזמנה מארגון נשים מקומי. רופאים לזכויות אדם פעילים מאד בשטח ובזכות עבודתם מצליחה המשלחת להגיע למקומות רבים ולהתקבל באהדה רבה. זאת הפעם השנייה שהן נוסעות לכפר הזה. כשמדובר ביום של מרפאת נשים, הן נוהגות לנסוע שלוש פעמים ברצף לאותו הכפר על מנת לייצר מעקב ותהליך. במקרים של הריון, או תהליך נפשי, המעקב חשוב מתמיד, הן מספרות. 

למשלחת הרופאות ברור מדוע יש לקיים יום שמוקדש אך ורק לרפואת נשים. כבר בדרך הן מסבירות לי שזה נועד לוודא שהנשים יקבלו תשומת לב ולא ידחקו לסוף התור, או לחילופין, לא יגיעו רק למען הבעל, הבן, החתן, האחיין, האח וכן הלאה. נשים, פעמים רבות, הן האחרונות לטפל בעצמן ויום כזה הוא אחת מההזדמנויות הבודדות שיש להן לעשות זאת. לא סתם לאחר הביקור הרפואי הבחנתי בהן נותרות לשבת במעגלים בחוץ, מנצלות את השעה שקיבלו לעצמן כדי לשבת עם חברות. בשיחות האישיות בחדרים מתברר כי רובן עובדות קשה, קשה מאד. הן עומדות שעות על הרגליים, עובדות בחוץ, מבשלות, מטפלות בילדים ומגיעות לכאן עם כאבים שלא תמיד יודעות לאן לשייך אותם או איך לטפל בהם. 

מרפאת הנשים

בית חולים שדה ליום אחד 

כשאנחנו מגיעות, עשרות נשים כבר יושבות בחוץ ומחכות לנו. הן מחייכות ומנופפות לנו לשלום. מבחינתי זאת תצוגת פמיניזם גם אם אחרים לא יקראו לה כך. 

השילוט מסביב מורה לנו כי המבנה בו אנו נמצאות שייך לוועדת הצדקה של הכפר. ביומיום מופעלים בו חוגים ופעילויות חינוך והעשרה לילדים. הוא צבעוני, אופטימי ומלא חיים, כאילו לא סיפרו לו שבעוד רגע יוצף בו כאב. ואכן, תוך פחות מחצי שעה, הופך המבנה הגדול לבית חולים שדה, למרפאה ניידת המטפלת בנשים הרבות שהגיעו אליה.

מכל עבר מתרוצצות סביבי נשים: סוחבות ציוד, מתמקמות, עובדות בשקט וביעילות. גם אותי מלבישים באפוד לבן, כחלק מהמשלחת, למרות שאני פה רק כדי להתבונן. מטופלת אחת מפנה עבורי כיסא – ואני מתביישת פעמיים: פעם אחת על כך שהיא, למרות מכאוביה, ראתה אותי ובפעם השניה על כך שאני לא יודעת את שפתה ומתעקשת איתה בסימני ידיים שלא תקום. 

הארגון הנשי המקומי אחראי לארגן את המקום ואת רשימות המטופלות. כבר בחוץ הן ממיינות את הנשים לפי המקרים וכל אחת מהן מקבלת מספר. מנגנון רפואי במיטבו ליום אחד. 

המסדרון החם מפגיש בין כל המקרים; על הדלתות כתובים תחומי הרפואה השונים: חדר דיקור, חדר גינקולוגיה, פיזיותרפיה, רפואה פנימית, רפואת משפחה ונוירולוגיה. האחות נותרת ללא חדר והיא מתמקמת במסדרון, מנהלת מערך בדיקות שלם מקופסאות פלסטיק. המטופלות נשלחות לבדיקות שתן וסוכר, שתי בדיקות שאפשר לבחון בו במקום.

מז׳דה חמדאן, ממארגנות האירוע, אחות במקצועה שפועלת גם למען זכויות חולים הגיעה לכאן מכפר מרייר, שם היא גרה ועובדת. היא מסבירה לי שישנן נשים רבות שרוצות וצריכות להגיע והן כמובן מנסות לעזור לכולן. בפעם הקודמת שהמשלחת הגיעה לכפר הגיעו 300 נשים והיום, בזכות הטיפול המיטיב שרובן קיבלו בפעם שעברה, הגיעו רק 120. במבט חטוף אני רואה כי כל אלו היושבות במסדרון עם תיק לבן, הן מטופלות שהגיעו בפעם השנייה למעקב והמשך טיפול. 

בקצה המסדרון נמצא חדר הדיקור, אני מחליטה לכנות אותו ״החדר האופטימי״. אסתי, קרן ודלית, שלוש מטפלות מקצועיות מ״מדקרים ללא גבולות״ עושות כל שביכולתן כדי להעניק לנשים הללו חצי שעה של שקט, חצי שעה בה הן העיקר. בתוך החדר הן עוסקות בפרוטוקול Nada, שיטת טיפול שלרוב מסייעת להתמכרויות ופוסט טראומה. הנשים בפנים חושפות את האוזניים ולכן הן סוגרות ונועלות את הדלת, על מנת לשמור על צניעותן, לשמור עליהן, לייצר שקט ואחווה, "להחזיק את האנרגיה בפנים", מסבירה לי אתי. 

מרפאת הנשים

לסייע לנשים עם כאבן

בקצה השני ממוקם חדרה של ד״ר בטינה בירמנס, לצידה יושבה ניצה אמינוב, המתרגמת. ביחד הן מקיימות שיחות מקיפות ומעמיקות עם כל מטופלת שנכנסת. מצד אחד, הן רוצות לעבוד מהר: בכל זאת, למעלה ממאה נשים מחכות להן בחוץ תחת השמש. מצד שני, הרי חלק עצום מהעניין הוא להקשיב. לשמוע את הסיפור של אלה שלבד, של אלה שאיבדו אדם קרוב, לשמוע את סיפורן של אמהות לילדים שעשו הכל כדי שהם ילכו לאוניברסיטה, לשמוע מפי אלה ששחיקת החיים באה לידי ביטוי בגופן. 

כשהמטופלת הבאה נכנסת אנו מקבלות הוכחה נוספת לערך של יום המוקדש לרפואת נשים. גם היא מנסה להשתמש בתור שלה כדי לסייע לחתנה ורק אז פונה לדבר על עצמה. אני נודדת מהשיחה ומביטה סביב, החדר הזה שונה מן החדרים האחרים: שולחן משרדי גדול עומד במרכזו ומעליו תמונות של ערפאת ואבו מאזן, תזכורת נוספת שפסעתי לעולם אחר בכל מובן. ד״ר בירמנס היא נוירולוגית מוערכת בשערי צדק, שעלתה לישראל מגרמניה. היא עצמה מכירה את תחושת הזרות במקום חדש והיא עושה הכל כדי לתת להן תחושה נינוחה. לכן, היא מגיעה גם כשהיא יודעת שהיא לאו דווקא תטפל בתחום מומחיותה. היא מגיעה על מנת "לסייע לנשים עם כאבן", כפי שהיא מגדירה זאת. 

מטופלת אחת מתלוננת על כאבי גב כיוון שהיא עובדת הרבה בשדות ובטינה מראה לה כיצד להתכופף כראוי. לאחר שלוש מטופלות אני כבר מבינה, הנשים שמגיעות למרפאה לא יכולות לשלם או להגיע למרבית הבדיקות שהן נשלחות אליהן ורופאות המשלחת מנסות לעזור להן בדרכים נוספות על מנת להקל על המכאובים והקשיים. בטינה כמו עונה למחשבותיי ומוסיפה כי התור אף פעם לא נגמר במרשם.

זה נכון, אני גומרת בליבי, תחת התמונות של ערפאת ואבו מאזן אני בעיקר חווה כאן קשר אנושי, קשר שאבד גם במערכת הרפואה הישראלית המקציבה עשר דקות למטופל, כשהרופא לא מרים את מבטו מהמחשב.

באדיבות רופאים לזכויות אדם
באדיבות רופאים לזכויות אדם

אני רואה את הנשים האלה ואני חושבת על אמא שלי שנפטרה לפני חמש שנים

בדלת ממול יושבת ד״ר מושירה אבו דיא, שמתנדבת ב״רופאים לזכויות אדם״ כבר 16 שנים. ד"ר אבו דיא מכהנת כיום כיו״ר העמותה ומתנדבת בפרויקט מרפאות הנשים מזה 12 שנים. כבר ברגעים הראשונים ברור לי שבמידה רבה, מגלמת ד"ר אבו דיא בעצמה את המפגש הייחודי שנוצר כאן היום.

״לא גדלתי בבית עם תודעה פוליטית, אבל משהו בהתנדבות במרפאות האלה שינה לי את המחשבה על הלאום, על הקונפליקט, על איפה המקום שלי ומי אני.

אני אישה ערביה, ישראלית-פלסטינית. אנשים לא מבינים איך אני מחברת את שני הדברים האלה ביחד אבל אני גם וגם. ומאד חשוב לי להגיע לפה ולנסות דרך המרפאה להעצים את הנשים האלה. אני רואה את הנשים האלה ואני חושבת על אמא שלי שנפטרה לפני חמש שנים״

היא מספרת, ואני מבינה שהזירה הרפואית היא אולי הזירה היחידה בה מתקיים מפגש ישיר בין שתי האוכלוסיות – שאינו במחסום או אל מול גורמי צבא. לכן, עבורה עצם המפגש הזה היום חשוב בדיוק כפי שחשובה הרפואה. כאן, בין כתלי המרפאה מצוי האקטיביזם שלה והוא הכרחי, אדיר ומחולל שינוי. 

״היו לנו מפגשים בהם ניסינו להוסיף ערך מוסף. אנחנו לרוב מגיעות ואחת הנשים נותנת הרצאה בנושא בריאותי כלשהו, בין אם זה בריחת סידן, סכרת, לחץ דם או תזונה נכונה. גם הרבה פעמים זה מסתכם בבדיקות או בהערכות. אבל, העיקר זה האינטראקציה״.  

זאת אינטראקציה שלא מתרחשת בבתי חולים בישראל? 

״יצא לי לעבוד גם במזרח העיר, אבל לצערי הרב רוב הזמן אני לא פוגשת מטופלות פלסטיניות בישראל בגלל האזור שאני עובדת בו. אני עובדת בהדסה יומיים בשבוע ובכללית בבית שמש ושם אני פוגשת אוכלוסיה מאד אחרת, רובה חרדית. יש מעט מאד נשים ערביות שמגיעות לבית שמש מהסביבה. מאבו גוש, עין נקובא ועין רפא, אבל נשים ממזרח העיר לא ירחיקו עד לשם. חשוב לי להעלות מודעות לרפואה מניעתית ורפואה טובה. קשה יותר לעשות את זה פה״. 

למה? 

״למשל הייתה לנו מישהי שרצתה להכניס התקן, נאמר לה בחודש הקודם שאפשר להכניס התקן פה. לא היו לנו הכלים, אבל הסתדרנו, הלכנו להביא פולידין לחיטוי ואמרנו שנעשה את זה בהנחיית אולטרסאונד, שאני אחזיק את האולטרסאונד לרופאת נשים השנייה בשעה שהיא מכניסה את זה, כי אין לנו סטים סטריליים. ממש התכוונו לעשות הכל ואיך שהתחלנו גילינו חשד לפוליפ בתוך הרחם. אנחנו כמובן מעדיפות לברר במה מדובר לפני שמכניסות לה עוד התקן.

הבעיה מתעוררת כשהמטופלת צריכה לשלם על השירותים האלה ולא תמיד יש לה את המשאבים לעשות זאת.

דוגמא אחרת היא משטח פפ שלפי משרד הבריאות הישראלי הוא מדד איכות ברפואה. אין לך לאן לשלוח נשים כדי לעשות את הבדיקה הזו – ולשלם עליה. לפעמים זה לא בסדר עדיפויות, לפעמים המודעות הזאת לסרטן צוואר הרחם, לדברים לא תקינים, אני לא יודעת אפילו אם הן מקבלות את החיסון של הגרדסיל שבישראל מקבלות נערות בכיתה ח'. אין לי מושג אם למשרד הבריאות הפלסטיני יש תקציב…"

ד"ר מושירא אבו דיא
ד"ר מושירא אבו דיא

מעבר למחיר, האם מגיעות לכאן נשים שגם מתביישות לעבור בדיקה במקומות אחרים ע״י גברים? 

״זה ביסודו בטוח. הרבה פעמים אני נתקלת בנשים שאומרות ׳אני סובלת מדלקות וזה מה שאני מקבלת מהרופא׳ וברור לי לחלוטין שזה בגלל שלא הרופא רוצה לבדוק ולא היא רוצה להיבדק. על פי הסימפטומים שלה הוא נותן לה אנטיביוטיקה מבלי לדעת מה באמת יש לה. ולהגיד לך את האמת, שכיחות של מחלה דלקתית של האגן, PID (מחלה חיידקית זיהומית במערכת המין הנשית העליונה הכוללת את הרחם, החצוצרות והשחלות), אצל נשים כאן היא הרבה יותר נמוכה. היא קשורה לריבוי פרטנרים, אין פה ריבוי פרטנרים, אין פה לקיים יחסי מין לא מוגנים או עם בן זוג שהוא לא בן הזוג הקבוע. אלה לא דברים שקורים פה. אז לחשוב שכל פעם שהיא מגיעה נותנים לה אנטיביוטיקה מבלי בכלל לבדוק…

ואני אומרת להן, קודם כל אני לא מחייבת אתכן לעבור בדיקה אבל אם את רוצה לקבל אנטיביוטיקה אני צריכה לראות שיש לך סיבה לאנטיביוטיקה, אני לא אתן אותה סתם. וברור לי שזה טאבו פה, גם בדיקות פנימיות, נשים מתביישות. הן לא ילכו לעשות את הבדיקות האלה אצל רופא, הן יחפשו רופאה. ויש פה רופאות שעובדות, אני יודעת את זה. אבל עצם זה שיש יום כזה, שמוקדש רק לנשים, מאד עוזר להן להיפתח. מה גם שכשיש לך זמן לדבר עם מטופלות, לשאול על החיים האישיים שלהן, גם דברים אחרים יוצאים. את יכולה לגלות אם יש אלימות במשפחה או כל מיני דברים שהאישה עוברת ולא חולקת עם אחרות כי קשה לה.  לכן יש לנו גם בדרך כלל פסיכולוגיות שבאות איתנו״. 

הנשים שמצטרפות למשלחת עושות זאת מסיבות שונות. בשיחתי עם מושירה אני מנסה להבין את מקומה האישי. היא חוזרת איתי לימי נעוריה וילדותה: היא גדלה ברמלה-לוד, כבת הבכורה בנישואים השניים של אימה. אימה התחתנה בגיל 16 עם גבר שהיה גדול ממנה ביותר משלושים שנה ועבד במפעלי ים המלח. אימה גדלה וגידלה את משפחתה בדימונה ולאחר שנולדו לה שבעה בנים ובת אחת, היא עזבה את בעלה הראשון – והתחתנה עם אבא של מושירה. 

״את אמא שלי לא שלחו אף פעם לבית הספר והיא לא ידעה לקרוא ולכתוב באף שפה. היא הייתה אישה מאד עקשנית שעבדה קשה כדי להשיג את מה שהשיגה והיא התעקשה על דיור ציבורי. הדירה שעברנו אליה ברמלה הייתה דירה של דיור ציבורי, של עמידר. ולה היה חשוב שנקבל חינוך טוב אז היא שלחה אותנו לבתי ספר יהודיים. אני מגיל גן בעצם מדברת רק עברית ודיברנו עברית גם בבית.״

לאור מסלול חייה של אימה ומסלול חייה שלה אני מביטה בה אחרת, כשהיא יושבת מול אישה שמבוגרת ממנה. אני מנסה להביט באותה אישה מבעד לעיניה של מושירה, רואה, כמוה, את אימה, את האישה שעבדה כל חייה כדי שילדיה יוכלו ללמוד ולפתח את עצמם.

אנחנו ממשיכות לשוחח בין מטופלות. מושירה מספרת לי על גילויי הגזענות והאפליה שחוותה בחייה, דווקא כמי שנמצאת בנקודת המפגש בין האוכלוסיות השונות של החברה הישראלית. היא אישה ערביה שגדלה בסביבה יהודית, עד כדי כך שחלב מאחיה התגיירו בעצמם ושישה מתוכם אף שירתו בצבא. אלא שאותה זהות מורכבת מאפשרת לה, כמו הזירה הרפואית, להוות מעין מקום מפגש בין קבוצות שניסו לשכנע אותנו שלעולם לא יוכלו לחיות ביחד.

בשנת 2018 זכתה מושירה בפרס גלנטר למנהיגות חברתית צעירה בישראל על ידי הקרן החדשה. מושירה השתמשה בפרס הכספי שקיבלה מהקרן והקימה על שם אמה שנפטרה מסרטן לבלב קרן מלגות לסטודנטיות ערביות באוניברסיטה העברית.

מרפאת הנשים

בסוף היום הזה עולה בי המחשבה שלעתים אנו צריכות לבדל את עצמנו. אנחנו צריכות לבדל עצמנו כדי לעשות לעצמנו מקום. במקרה או שלא, צף במוחי הדימוי של "האוהל האדום". אני תוהה האם המהפכה הפמיניסטית כבר החלה אז בין המזמורים, השירים והסודות שהנשים הקדמוניות חלקו ביניהן.

בדרך חזרה, מושירה ואני נוסעות יחד הביתה. בעודנו עוזבות את הגבעה הצרפתית ונכנסות לעומקה של ירושלים המערבית, היום כמו נמחק מאחור ואני נזכרת בפעם ההיא, לפני כחצי שנה, שיצאנו למרפסות הבתים ומחאנו כפיים לצוותי הרפואה. מאז, חשבתי מיד, הספקנו אנחנו והספיקה המערכת לשכוח אותם ואותן שוב ושוב. 

רגע לפני סוף הנסיעה, הפנתי את מבטי שוב אל מושירה שישבה לצידי. ברגע האחרון הצלחתי להרגיש שוב את אותה התחושה שחשתי בשעת הצהריים באותה שבת וידעתי כי אי שם בכפר עארורה שבמחוז רמאללה, בשטחי B שברשות הפלסטינית, אני הייתי עדה לקשר הנשי – הקשר האנושי שיכול לשנות עולם. 

מאיה בואנוס

מאיה בואנוס, שחקנית, במאית ויוצרת תיאטרון. מתמחה בתיאטרון דוקומנטרי ומאמינה בכוחה של הבמה לחולל שינוי חברתי. יודעת להעריך קפה משובח. ירושלמית שאוהדת את מכבי תל אביב.

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. Avatar
    Isabella Ethan

    “החיים שלי חזרו !!! אחרי 14 שנים של נישואים שבורים, בעלי עזב אותי ואת שני התאומים שלנו. הרגשתי שחיי עומדים להסתיים כמעט והתאבדתי, הייתי רגשית מאוד זמן רב. אבל בזכות גלילת איות בשם ד"ר אלאבה אותה פגשתי ברשת ביום נאמן אחד כשדפדפתי באינטרנט וחיפשתי גלגית כישוף טובה שיכולה לפתור את הבעיות שלי נתקלתי בכל עדויות על גלגול הכישוף המסוים הזה. יש אנשים שהעידו שהוא החזיר את אהובתם לשעבר, יש שהעידו שהוא משחזר רחם, מרפא הרפס ומחלות אחרות, יש שהעידו שהוא יכול להטיל כישוף להפסקת גירושין וכן הלאה. נתקלתי גם בעדות מסוימת, מדובר באישה בשם סוניה, היא העידה על האופן שבו ד"ר אלאבה החזירה את אהובה לשעבר בפחות משבעה ימים והפכה את ההשפעה של סרטן ילדיהם הקטנים, ובסוף עדותה היא הפיל את כתובת הדואר האלקטרוני של ד"ר אלאבה. לאחר שקראתי את כל אלה החלטתי לנסות את ד"ר אלאבה. יצרתי איתו קשר בדוא"ל והסברתי לו את הבעיה שלי. ותוך 3 ימים בלבד בעלי חזר אלי ופתרנו את הבעיות שלנו, ואנחנו אפילו יותר מאושרים מבעבר. ד"ר אלאבה הוא באמת אדם מחונן ואני לא אפסיק לפרסם אותו כי הוא אדם נפלא … אם יש לך בעיה ואתה מחפש גלגיית כישוף אמיתית ואמיתית שתפתור לך את כל הבעיות שלך. נסה את ד"ר אלאבה בכל עת, אולי הוא התשובה לבעיות שלך. הנה איש הקשר שלו {dralaba3000@gmail.com} או העבר לו WhatsApp דרך איש הקשר שלו למטה +2349071995123 תודה לך ד"ר ALABA.

כתיבת תגובה