בשנה האחרונה התחבטתי הרבה בשאלה "האם להביא ילדים לעולם או לא?". כשנאלצתי להסתגר בבית בזמן הקורונה הגיעו כמה שאלות להתבודד איתי, פתאום הרגשתי את הלחץ להחליט: כי אם אני רוצה אני צריכה כבר להקפיא ביציות וזה יקר. ואם אני רוצה אולי אני צריכה לחפש פרטנר רק לשם הורות משותפת. יש גם את האפשרות להתפשר על זוגיות עם מישהו ולגדל איתו ילדים (פשוט לא בא בחשבון בשבילי).
ואולי, בכלל, אני לא רוצה ילדים? זו חתיכת בחירה אבל גם חתיכת התמודדות עם העולם שאחרי ההחלטה הזו. אני מדברת בעיקר על הצורך להתמודד עם העיניים הבוחנות של אנשים, כי איך יכול להיות שאני שהתנדבה איתם, אישה אוהבת, טובה עם ילדים, ו"מתאים לה" להיות אימא ומטפלת: איך יכול להיות שאני לא רוצה בזה???
אף פעם לא הבנתי את המשפט "מתאים לך ילד". זה לא ייעוץ סטיילינג שבו מישהי אומרת לי כמה סגול חציל מחמיא לרחם שלי. הבאת ילדים זה הדבר ה"לא סקסי" שדווקא כן רצוי לדבר עליו ולהתעמת איתו.
למה האנושות המציאה את "דרך הטבע"?
אחותי מטפלת בילדים ועושה את עבודתה נאמנה, ואנחנו משוחחות על החוויות שלה. לאורך הזמן היא ראתה בשיחות גינה או ג'ימבורי, הורים שקורסים תחת עול החיים. חלקם באמת רצו ילדים, אחרים נקרעים בין קריירה לבין הורות. חלק לא אומרים בקול רם שאולי רצו יותר קריירה ופחות ילדים, ושהפכו להורים כי "צריך" וזו "דרך הטבע". אני מבינה אותם, זה מפחיד לומר דבר כזה בקול כשכבר יש ילד בתמונה.
אמרתי לה פעם שהלוואי שלפני שאנשים יביאו ילד לעולם הם יעשו בדיקה, באותה יסודיות שאנחנו נוקטים לפני קניית רכב או דירה. ואולי יסודי אפילו יותר, כי ילד זה אל חזור. הוא לכל החיים, גם אחרי גיל 18, אחרי שהוא מתחתן, אחרי שהופך להורה. דאגה לילד לא נפסקת אף פעם.
הבנתי את זה מהאבא-אין-אבא שלי. הוא לא היה שם, הוא עדיין לא פה. לפעמים נראה שהוא אף פעם לא הודה מול עצמו שהוא לא רצה ילדים, ואולי מעולם לא הבין את הקונספט שבו באיזשהו שלב הם גדלים ולא נשארים בגיל שנה ועושים דברים חמודים לנצח. ונדמה לי גם שמעולם לא חשב לעצמו שאולי עשה אותנו כדי לרצות את החברה בשם "דרך הטבע" ו"צריך".
"צריך וצריך ומרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני רוצה"(*)
וצריך לדבר על ה"צריך" הזה. העולם דורש מאיתנו להיות מושלמים: עם הקריירה הכי מצליחה לצד משפחה ממש מושלמת. הוא גם מצפה מאיתנו לרצות אחרים. מכתיבים לנו מהו אושר במקום ללמד אותנו לקבוע מהו עבורנו ובתנאים שלנו.
לא סתם כשעולה השאלה "אם להביא ילדים?", אנחנו גם ישר חושבים על "מה, אני אצער את אמא ואבא ואקח מהם את האפשרות להיות סבתא וסבא?", מלמדים אותנו שהאושר שלנו בא על חשבונם. אבל האמת היא שהורות אינה חובה ואנחנו בהחלט יכולים לבחור. וכדאי שנבחר, כי להביא נפש לעולם זה לא כמו לקנות בובה בטויז אר אס.
למזלי, בגיל 19 לאמא שלי ולי היה ויכוח פוליטי עצבני שנגמר בזה שהלכתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת. עד שאמא שלי באה לדבר איתי ואמרה שהיא לא יכולה לגדל אותי לעצמאות מחשבתית ואז להתעצבן או להתאכזב כשאני לא עושה או חושבת משהו ב"דרכה". מאז היא עומדת מאחורי המשפט הזה. אמא שלי מכבדת כל החלטה שלי וזה אף פעם לא בא עם מניפולציה רגשית או התנשאות בסגנון "אני עברתי הרבה בחיים ואני יודעת". היא תמיד נתנה כבוד לרגשות ולרצונות שלי.
והנה, עדיין, גם כשיש אמא מאוד תומכת, זה קשה. המחשבה מנקרת: אולי אני מאכזבת ומצערת אותה? אבל העובדה הפשוטה היא שאי אפשר להביא ילד רק כדי לא לאכזב, מהורים ועד חברה.
אל-הורות: בחירה חופשית שנתפסת כמרד
וגם האכזבה שלי נכנסת כאן לתמונה. אני לא רוצה לאכזב את עצמי ואת החלומות שלי. אין לי מושג איזו אמא הייתי יכולה להיות, אני דווקא נותנת לעצמי קרדיט שהייתי יכולה להיות אמא טובה: בזכות הדוגמא של אימא שלי, בזכות מה שלמדתי מהקושי של אבא שלי.
אבל אני יודעת שאני אישית פחות מסוגלת לעשות גם קריירה וגם אימהות בעולם של היום, ומרגישה שאם אנסה תמיד אחד מהתחומים יהיה חסר, וזה לא משהו שאני יכולה לעמוד בו. ופה ליטל הבוגרת צריכה לקחת החלטה בשביל נשמה שלא הגיעה לעולם עדיין, ובשביל עצמה העתידית שאולי תהיה "חסרה".
קשה להגיע להחלטה כזאת. זו החברה, זו המשפחה, זה החברים, זה הצורך הפיזי הביולוגי שכן צץ לו בכל פעם שאני רואה תינוקות חמודים. קשה שלא להתלהב מהקטנים המתכדררים שעושים דברים חמודים. אבל אז יש רגע שבו אני עוצרת ושואלת את עצמי: את אוהבת את המתוקים האלו אצל אחרים או שאת רוצה אותם לעצמך?
כשהעזתי לעמוד במקום שמפחיד אותי ולשאול את עצמי את השאלה הזאת, בחרתי בעצמי ובקריירה שלי. יש כאלה ש"זוכים" בהכל, באיך שהחיים "צריכים" להיראות, הם הולכים במסלול ה"מושלם". המרכאות פה כדי להזכיר לנו שהדברים האלו לא באמת קיימים ואין "תשובה אחת מתאימה לכולם.ן". יש חברה שמגדירה לנו "נורמה" וזה מקשה על כל החלטה שאינה בתלם.
אז אני לא מצאתי את אהבת חיי עדיין. אין לי כסף להשקיע בהקפאת ביציות, ואני לא עיוורת לחסרונות שבהבאת ילד לעולם קפיטליסטי חזירי ותחרותי. כשמצאתי את האומץ לומר את כל אלה בקול רם, יכולתי לראות דברים אחרים. שמתי לב שעכשיו אני מצליחה בכל מה שרציתי. ראיתי שלא טיילתי הרבה בעולם מנסיבות חיים שונות אבל שאני רוצה. קלטתי שבא לי להקדיש את עצמי לעצמי. והבנתי שיש לי סיבות מנומקות ולגיטימיות לבחור שלא להביא נפש לעולם, לבחור בדרך של אל-הורות.
"אבל ליטל, מה אם תתחרטי?"
לכמה מכן ומכם עולה עכשיו בראש המשפט "אבל ליטל, אולי את תתחרטי"?
החיים לא מקובעים. לפעמים אנחנו מחליטים ואז מתחרטים כי החיים קורים. אבל לא אביא ילד למקרה שאולי תופיע בעתיד חרטה. זה לא פייר כלפיו. זה אגואיסטי ומבוסס על "אם".
ואם יקרה ואתחרט, לא סוף העולם, אפשר לאמץ ילד, ויש הרבה ילדים שם בחוץ שצריכים משפחה. בשבילי, כמי שיש לה אבא שלא נוכח בחיים שלה ואף נטש באופן מסוים, אהבה לא מובנת מאליה, קשר דם הוא לא הקשר היחיד בין אם לילדיה. וילד, גם מאומץ במקרה שאתחרט, בהחלט יהיה שלי.
לכתבות נוספות בנושא אימהות לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: פינטרסט
(*) הציטוט מתוך השיר "הצריך הזה" של יונתן גפן
