אם הן יכולות להרשות לעצמן מבחינה כלכלית, נשים רבות מעדיפות לגור בגפן, בדירה משל עצמן. בימים כתיקונם באמת נעים לגור לבד, את לא צריכה לנקות ולסדר אחרי אף אחד, וכשאת חוזרת מהעבודה סוף סוף יש לך קצת שקט.
אבל כמו שנשים רבות שחיות לבד יודעות, במיוחד המבוגרות שבינינו, הכל משתנה כשאת חולה. ובעצם גם אם את צעירה זה יכול להיות ממש לא נעים.
לפני שבועיים, ביום האישה הבינלאומי, העברתי סדנה במרכז אישה לאישה בחיפה בשאלה, איך הפמיניזם יכול לעזור לנו לאורך החיים? אחד הנושאים שעלה הוא חיים משותפים של נשים המתגוררות יחד בבית או בבניין או בשכנות. משתתפת מגרמניה סיפרה שהיא מכירה קהילות כאלו במקום מגוריה. גם בארצות הברית, בקליפורניה למשל, ישנן קהילות שבהן גרים א.נשים מגילאים שונים ובמצב משפחתי שונה חיים יחדיו בסוג של שיתוף.
חלום הפוסט-קורונה שלי הוא לראות דווקא קהילות של נשים. יהיה נפלא אם הן תהיינה מורכבות מנשים בגילאים שונים, עם ובלי ילדים. אם תחפוצנה בכך המבוגרות יותר, יכולות להיות קצת סבתות לילדים ואם יש להן זמן, גם הצעירות יכולות להיות חברות מיוחדות של הילדים.
לאמהות יחידניות, קהילה שבה יש עזרה הדדית, אכפתיות וסולידריותֿ, יכולה להיות הקלה משמעותית בעומס החיים, אבל גם לנשים אחרות סוג תומך כזה של מגורים יכול לעזור.
מבחינת שכר הדירה כל אחת תשלם לפי יכולתה (אולי משרד השיכון שישתנה בעקבות הקורונה יעזור כיוון שסידור כזה הוא חסכון אמיתי).
אני רואה בדמיוני גם חדר אוכל שהוא גם חדר ובו סוג של סלון, חדר כביסה וגינה שבו מגדלות ירקות ועשבי תיבול.
מבחינת גודל הקהילה לדעתי עד 30 נפשות אבל גם קהילות קטנות יותר יכולות לשגשג.
לא כל אחת יכולה או רוצה לחזור לבית ההורים בגיל 30 ולשכב על הספה כשיש לה חום גבוה. אבל כל אחת תשמח לקצת עזרה ואמפתיה מקהילה שהיא חלק ממנה.
