מאת: שירי כהן
מכתב פתוח לאקדמיה ללשון. מכתב עממי, מה לעשות. הבחירה שלי להתחיל להשתמש בכל מיני ב"תלכנה" תגיע כשאקצץ את השיער ואצבע אותו סגול.
ובכן, אגש ישר לעיקר. אני לא יכולה יותר עם הסלאשים האלה, ואני לא לבד. ציבור שלם באוכלוסייה קורס תחת הסלאשים והנקודות, הילדימות והתלמידותים.
אי אפשר יותר לכתוב ברבים בלי שיהיה בלבול אם הכוונה היא רק לגברים, או גם לגברים וגם לנשים. קשה לנו ומסובך, ובישיבות שלכם אתם יושבים ומתרגמים מושגים, כאילו כיף לכם שתהיה מילה אחת לשימוש ברדיו ומילה אחרת לכל שאר האנשים. וכשביקשנו שתתייחסי אלינו, קורבנות הסלאשים, ענית (ואני מצטטת):
" אין להפריז בכוחם של ענייני דקדוק בעיצוב החשיבה החברתית: בלשונות סקנדינביות אחדות יש חשיבות רבה למין, ואילו בטורקית אין למין כל ייצוג בדקדוק, ואין ללמוד מכאן דבר על מעמד הנשים בסקנדינביה ובטורקיה".
השפה שבה נשתמש תקבע את איך שנחשוב
ואת הטיעון הזה, רבותי ורבותי, אני לא מקבלת.
1. כי מקרה פרטי הוא לא הוכחה. גם לא שני מקרים פרטיים. חוק בסיסי בלוגיקה. לא כועסת, קורה לטובים ביותר.
2. הטיעון שלכם מניח שאם לדקדוק יש השפעה חברתית, היא תהיה הו כה עצומה כך שכל שאר המשתנים הפוליטיים יתבטלו בפניה ורק היא תכתיב, למשל, את מעמד הנשים. ואם לא כך הדבר: אז ללשון אין השפעה כלל. ובכן, זה לא עובד ככה. אם אתם רוצים לקבוע שלדקדוק אין השפעה חברתית, אתם צריכים להשוות בין שתי מדינות שאין בינהן שום הבדל מלבד ההבדל הדקדוקי. אני אישית מצאתי לפחות הבדל אחד נוסף בין טורקיה לשוודיה.
3. יש ועוד איך קשר בין דקדוק ושפה מדוברת לבין חשיבה חברתית והתנהגות. הייתי מתיישבת על תזה נוספת ושולחת לכם, אבל מישהו כבר טען את זה לפני בשנות ה-30.
האם הנשים אינן ציבור? במי האקדמיה בוחרת להתחשב
אז הלכתי לתקנון האקדמיה ללשון עברית, וניסיתי להבין קצת מה מניע אתכם, או לכל הפחות מה אמור להניע. והגעתי לשני דברים מעניינים.
דבר ראשון, המטרה היחידה של האקדמיה שאינה מחקר היא:
"לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, לפי צרכיה ואפשרויותיה בכל תחומי העיון והמעשה, באוצר המילים, בדקדוק, בכתב, בכתיב ובתעתיק".
שזה נראה מרחוק כמו "האקדמיה יכולה לעשות מה שנראה לה", אבל זה לא בדיוק.
הדבר השני שמצאתי, הוא התיאור (ואולי יותר מזה?) של ועדת הדקדוק באקדמיה. תהיו איתי, ציטוט משעמם אחרון:
הבסיס לדקדוק העברי – ובראש וראשונה למערכת הצורות – הוא המקרא וניקודו, אולם בקביעת הכללים נדרשה האקדמיה לפסוק גם במקרים שאין להם עדות במקרא, וכמו כן לא התחשבה בכמה וכמה נטיות חריגות הבאות בו. אף יש שנקבע כלל המנוגד לדרכו של המקרא. בכל ההחלטות האלה נשקל הממצא בתקופות הלשון השונות ובמסורות שבכתב ובעל פה.
יותר ויותר גבֵר משקלו של הנוהֵג בפי הדוברים מתוך הכרה בהתפתחותה הטבעית של העברית המתחדשת כשפה חיה ובהתבססותה בקרב ציבור הולך וגדל, גם אם הצורות הנוהגות בדיבור סוטות מן הדקדוק הקלסי. שוב ושוב האקדמיה מתחבטת בשאלה עד כמה להתחשב בצורות האלה ומתי יש להעמיד גבול ברור ולא להתיר שינויים מפליגים"
את החלק השני אני מאמינה שכבר הוכחנו. גם אם לא לכולם זה נראה ככה, יש הרבה אנשים בארץ שמסתובבים בתחושה שנשים הן בנות אדם, ומנסים ככל יכולתם להביע את הרעיון הזה כשהם מתנסחים. בהיעדר סיוע מהמוסד שאמון על הלשון העברית, הם לוקחים את חוקי הדקדוק לידיים. כך הגענו להצפת הסלאשים המעיקה.
המקרא מדבר גם בזכר וגם בנקבה: למה לא אנחנו?
ומה לגבי החלק הראשון, "הבסיס לדקדוק העברי הוא המקרא וניקודו"? כאן יש ממתקים, כי מסתבר שבמקרא הציעו לנו פתרון.
יש כמות נכבדת של מילים בתנ"ך שבפסוקים מסוימים מופיעות בזכר, ובאחרים בנקבה. יש אפילו שמילה תופיע גם בצורת זכר וגם בצורת נקבה באותו הפסוק. יש דוגמה פשוטה בבראשית
"וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" – לב, ט),
אפילו אחד הפיוטים הפופולריים ביותר בסליחות וביום הכיפורים, משחק עם זכר ונקבה כשהוא מתייחס ללא פחות מאלוהים:
"הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף פָּעֳלָךְ. צוּר אֲשֶׁר אֵין דּומֶה לָךְ. חוּסָה עַל עֲמָלָךְ"
ומה עושים היהודים, שמתפללים ולומדים את הטקסטים האלה שנים על שנים? כלום. הם פשוט סבבה עם זה. מציעים פירושים, זה אחרי הכל הספורט הלאומי שלנו, אבל סה"כ מסתדרים.
אני משלמת את המשכורת שלכם ויש לי פתרונות
אז הנה לכם כמה רעיונות, יקיריי חברי האקדמיה ללשון עברית. אחד מהם אתם כבר יודעים שגנבתי:
* אם יש רוב נשים, אז מדברים לנשים.
* כשמתייחסים גם לגברים וגם לנשים, אז מתייחסים גם לגברים וגם לנשים: "דרוש/ה מנהל/ת", ולא "דרוש מנהל" עם כוכבית שמותר לנו להגיש מועמדות גם. "המתעמלות והמתעמלים שהגיעו לגמר", ולא "המתעמלים שהגיעו לגמר".
* כשמתארים גברים ונשים, אפשר לתאר אותם בלשון זכר ונקבה לסירוגין. למשל, "מי שמעוניין להגיש מועמדות יכולה למלא את הטופס בצירוף הכתובת ושמו המלא", וככה כולם מרגישים שהם קיימים. אוונגרדי, אני יודעת, אבל מסתבר שעובד.
יש עוד עניין, אני מודה בפני מי מכם שגם בקיא וגם עירני. זה לא רק שבמקרא משתמשים לחילופין בזכר ובנקבה והשמיים נשארו במקומם, אלא שבמקרא מדברים בלשון זכר גם כשיש נשים בקהל. באמת, לא סופרים אותן. כמו שלא סופרים אותן כשבודקים אם יש עשרה למניין.
אממה, יש בכל זאת הבדל קטן בין 2020 לבין תקופת התנ"ך: את התקציב השנתי שלכם גם אני מממנת, וגם החברות שלי. 11,000,000 שקל, שאני בטוחה שהולכים לבורקסים הטובים ביותר, מגיעים גם מהכיס הנשי.
אז לפחות אל תעמדו לנו בדרך כאילו אתם שומרי הסף של השפה העברית, ולא של המעמד הבלתי מוצדק שלכם. כמו כן, הצצתי בהרכב וועדת הדקדוק. הכי קרוב לאישה הוא גבר בשם "שמחה", בטוחה שגם אתם הנחתם שזה יגמר בפאדיחות.
לעוד כתבות בנושא האקדמיה ללשון עברית לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: אתר Pikist
