מאת: שיר רבי
ארבעה ימים לאחר שהשתררתי מהצבא, התחיל סגר הקורונה. הטיול הגדול שלי בוטל, ואיתו גם התכנית שלי לדבר בשפה זרה במדינה אחרת. נותרתי רק עם הרהורים של אמצע הלילה על הוראת שפות, ויחסי כוח מגדריים.
הכול התחיל בכך שכדי למלא את הזמן בימי סגר הקורונה, נאלצתי לפתח תחביבים חדשים. החלטתי להגשים חלום ישן והתחלתי ללמוד ערבית. רצה המקרה, ובשנה האחרונה גם למדתי בקורס צרפתית. כאישה שישבה בשיעורים ללמידת שתי שפות שונות, ההשוואה בין החוויות הובילה אותי לחשוב על לשון זכר, לשון נקבה, וההיעדר של שוויון מגדרי גם בתחום הזה.
רבות כבר נאמר על השפעת המגדריות של שפה מסוימת על האמונות וצורות החשיבה של דובריה, וכנגזרת, על היחס לנשים בקרבם. אבל האם השפעות אלו דומות או שונות עבור תלמידה של שפה מסוימת?
זכר כברירת מחדל בעברית
כשהתחלנו ללמוד אנגלית בבית הספר היסודי, המורה הסבירה לנו ש "beautiful" זה יפה, ו "yours" זה שלך. האם קראתן יָפֶה או יָפָה? שֶׁלְּךָ או שֶלָךְ? כנראה שאת האופציה הראשונה. כשמדובר באנגלית, שבה אמנם קיימות ההטיות he ו – she, אך שמות התואר זהים לשני המינים, התרגום לעברית יהיה בדרך כלל לצורה הסתמית- צורת הזכר.
קרוב לודאי שרובינו כבר התרגלנו לכך ש"beautiful" זה אומנם גם יָפָה, אבל זה בעיקר יָפֶה, והמוח שלנו יתרגם כך טקסטים בצורה אוטומטית. שיטת לימוד זו נובעת מתכונותיה של השפה העברית, שבה ברירת המחדל היא הצורה "הסתמית", הזכר.
כאשר אטוס לחו"ל, אפגוש בזרה וארצה לבצע את התרגום ההפוך, רוב הסיכויים שאצליח להחמיא לה בצורה הנכונה: "you are beautiful". זאת בזכות תכונותיה של האנגלית, שבה כמעט ואין הבדלים בין זכר ונקבה בשמות תואר. הזרה תקבל את המחמאה בחיוך ותודה לי, בעלת אנגלית בסיסית שכמוני, שהצליחה לנסח משפט כראוי.
זכר מקדים נקבה
אבל מה קורה כשנלמד צרפתית, למשל? בצרפתית, מילת התואר "יפה" משתנה. יש beau לזכר ו – belle לנקבה. המורה תעמוד מול הכיתה, עם רשימת מילים חדשה שהיא רוצה להכתיב. היא כנראה תלמד את המילה beau ותזכיר לאחר מכן את הנטייה הנקבית.
כשהיא תרשום את רשימת הצבעים על הלוח, היא תלמד ש – blanc זה לבן, ואז תזכיר, לפעמים גם כמה שיעורים אחר כך, ש – blanche זה לבנה. ואיך אומרים שחקן? acteur כמובן. אה, ויש לשים לב ששחקנית היא actrice.
ללימודי הערבית הגעתי עם רקע בסיסי ביותר שיש לרוב הישראלים- לספור עד עשר, ועוד כמה מילים נפוצות.
קרוב לוודאי שלפני שהתחלתי, אם הייתי פוגשת ברחוב בדוברת השפה, והייתי מנסה להיות נחמדה ומנומסת, הייתי שואלת אותה: " שוּ אִסְמַכּ?" והיא בוודאי הייתה מבינה את השאלה, ולא נעלבת מהטעות שנובעת מחוסר ידע. כיום אני יודעת, שבכלל יהיה עליי לפנות אליה ב – "שוּ אִסְמֵכּ"? . כמה חבל שזו לא הייתה ברירת המחדל בראשי.
בקורס הערבית בו אני משתתפת, כאשר רוצים ללמד מילה החדשה, מוזכרת ההטייה הגברית שלה, ומתחתיה ההטייה הנשית וצורת הרבים. ברירת המחדל היא גברית. היא גם כנראה המילה שאזכור.
דיבורו יהיה נכון וחף מטעויות, בניגוד לשלי
לכל השפות שהזכרתי יש מכנה משותף: ללמוד שפה חדשה זה קשה. יש אוצר מילים שצריך לשנן. קרוב לוודאי שבהתחלה רובינו לא נשלוט בכל החוקים להטיה נכונה, אם יש בכלל כאלה. כשמלמדים אותי מילים מסוימות ואז מסבירים איך להטות אותן, רוב הסיכויים שאזכור בעיקר את צורת המקור. כלומר, בשפה החדשה אחשוב ואדבר על עצמי ועל אחרות דרך מילים בלשון זכר.
אבל יש עוד דבר משותף לכל שיעורי השפה בהם ישבתי: כשאני, האישה שהרמה שלה בסיסית ביותר, ארצה לדבר על עצמי, אשתמש בצורה שאני זוכרת, הצורה ה"גברית". כשחברי הגבר ירצה לדבר על עצמו: הוא גם ישתמש בצורה שהוא זוכר. רק שעבורו היא תהלום את המגדר. דיבורו יהיה נכון וחף מטעויות, בניגוד לשלי.
שתי החוויות האלו, שמורות לי כאישה, וחבריי לכיתה לא "זוכים" בהן. הדבר מתסכל אפילו יותר כי ברוב שיעורי השפה בהם נכחתי היה בהם רוב נשי. ולא משנה מי ישבו בכיתה ובאיזה שפה מדובר, בהוראת השפות וכמעט בכל מקרה ברירת המחדל הייתה הצורה הגברית.
הוראת שפות אלטרנטיבית
כאלטרנטיבה לנורמה של הוראת שפות, אני רוצה לציין את אפליקציית דואולינגו. לפי צורת החשיבה באפליקציה זו, לא מסתכלים על מילה בסיסית והטיותיה, אלא על כל הטייה כמילה בפני עצמה, וכך גם מלמדים ובוחנים.
הרבה יגידו שזאת צורת לימוד הרבה יותר מסורבלת ויגידו שקשה להם ללמוד משם, אבל לפחות בעניין של שוויון בין המינים ניתן לציין אותם לחיוב.
הדבר החשוב בעיניי הוא שלמעשה השימוש בלשון זכר אינה הכרחית על מנת ללמוד שפה. אפשר ללמוד באותה יעילות גם אם ברירת המחדל תהיה נשית, ומתחתיה יכתבו את צורת הרבים וצורת הזכר.
מילא כשלומדות מילים שבהן בצורה הנקבית מתווספת אות לצורה הסתמית, כמו "כלב" ו "כלבה". אבל כשהמילים שונות לגמרי? או כשההטייה הנקבית זהה באורכה, ואפילו קצרה יותר? מדוע לתת קדימות לגבר? במיוחד בכיתה בה רובנו נשים? מדוע אנחנו ממשיכות לתת משמעות יתר להטיה הזכרית כשאנו מלמדות את עצמנו, ומלמדות אחרות?
תמונה בראש הכתבה: libellule789 מאתר Pixabay, תמונה במרכז הכתבה: Sprachschuleaktiv מאתר Pixabay
