מאת: זהר רוזנפלד
כבר ארבע שנים שאני פעילה ב"אמהות על המשמר", קבוצת אימהות לילדים ממוצא אתיופי שחשופים להטרדות ולאלימות מצד המשטרה, כולל 13 מקרי מוות של צעירים בידי שוטרים. אנחנו נאלצות לנהל מאבק מתמשך על הזכות שלא למות מפחד בכל פעם שהילדים שלנו יוצאים החוצה.
בשנים האחרונות אני שומעת שוב ושוב את הסיפורים. שוטרים מעכבים ברחוב ילדים בני 11–12, ללא הצדקה, דורשים מהם תעודות זהות (שאין בגיל הזה). נערים מבוגרים יותר יודעים כבר שכשהם נוהגים ברכב, הם תמיד חשודים. ילדים ונערים נעצרים ברחוב נלקחים לחקירות בתחנה, בלי ידיעת ההורים ומבלי לעדכן אותם שהם זכאים לעורך דין.
בחקירות השוטרים מכים אותם, מה שנגמר לא פעם בשברים בשיניים ובעצמות. אם יתנגדו הסיפור ייגמר בפתיחת תיק פלילי, באשמת תקיפת שוטר. אם ישתפו פעולה, ינסו 'להלביש' עליהם תיק אחר. ואין לאן לברוח. יש נערים שעוכבו פעמים רבות, ללא הצדקה.
רוב בני הנוער כבר חוו את הפגישה המפחידה עם שוטר חסר אינטליגנציה רגשית. זה שקיבל הכשרה מקצועית, למשל, בפרופיילינג: היכולת לזהות חשוד פוטנציאלי במרחב בהתאם למאפיינים כמו מוצא, מגדר וצבע עור. עוד לפני שהשוטר יוצא לשטח, מלמדים אותו לחשוד בנו.
הצורך בשימוש באלימות בתפקידם לא דורש הסבר, הוא חלק מה-DNA של לא מעט שוטרים שהילדים שלנו פוגשים. ב-13 מקרים האלימות הזאת הייתה הדבר האחרון שהילדים ראו לפני מותם. כל המקרים נסגרו בגלל חוסר עניין לציבור ובלי אשמים.
זה נשמע כמו סצנה מסרט, אבל אלו החיים שלנו
כבר שנה שמדי יום חמישי תמצאו מול תחנת המשטרה זבולון את קבוצת "אמהות על המשמר", והתומכים בה, ואותי ביניהן. זוהי התחנה ממנה יצא השוטר שהרג את סלומון טקה לפני שנה. האימהות במשמרת המחאה דורשות סוף לאפליה המשטרתית על בסיס צבע עור, ושייעשה משפט צדק לשוטרים שמעורבים במותם של הילדים.
במפגש השבועי שלי עם השוטרים, אני לא שומעת חוש צדק או יכולת לאמפטיה. במקום לחשוב על האלימות המיותרת שהם מפגינים בתפקיד, הם שואלים "חשבתן פעם למה זה קורה רק לנערים שלכן?" או שהם מכריזים "לכו הביתה!".
זה תמיד מזכיר לי את הבוקר ההוא, כשהייתי סטודנטית בירושלים ויצאתי לקנות חלב בלי לקחת תעודת זהות. ברחוב שוטר ביקש ממני להביא אותה מהדירה. כאזרחית שומרת חוק, כמובן שצייתי. ואז כשחזרתי הוא לא היה שם. הרגשתי מושפלת. הוא לא רצה באמת לראות את התעודה. הוא הטריד אותי כי נראיתי "לא שייכת".
שנים לאחר מכן, ושוטרים עדיין מביטים בי בחשד, כי אני "לא אמורה" להיות פה. אני כבר רגילה לזה שכשאני עומדת עם "אמהות על המשמר", או במשמרות מחאה, מתגברים בכוחות מג"ב, משטרה ויס"מ אדירים. אני יודעת שסביבי יש שוטרים שמחכים שיקרה משהו שיצדיק את ההכנות המטורפות.
בכל המחאות וההפגנות הצלחתי להישאר שקולה, למרות העוינות שהשוטרים הפגינו כלפינו. בדיונים בבית המשפט השלום בחיפה, בו נשפט השוטר שהרג את סלומון טקה, נהגתי באיפוק גם למול היחס המפלה והעוין של משמר בתי המשפט. הגבתי בקור רוח כשלא הרשו לפעילים ממוצא אתיופי להיכנס לאולם המשפט, והכניסו פעילים לבנים.
אבל השבוע היה שונה.
מג"בניקים חמושים צועדים לעברנו, מוכנים ללחימה
יצאנו ללוות את הסיור שנערך בזירת הרצח של סלומון טקה, לצורכי שחזור. באופן מקומם, השופט לא אישר לאבא וורקה, אביו של סלומון, להשתתף בשחזור, על אף שזו זכותו החוקית היות והסיור הוא חלק מהדיון בתיק. הוא נאלץ להישאר מחוץ לגבולות המתחם שהמשטרה סימנה.
הוא ואני הגענו למקום באותו הבוקר לפני שהכול התחיל, וראינו מולנו שוטרים במספרים עצומים. אבא וורקה היה מודאג. הוא ידע שפעילים שרוצים לתמוך בו עתידים להגיע, ורצה לוודא שהמצב יישאר בטוח. לבקשתו הלכנו יחד לשוטר זוהר, הממונה על ניהול האירוע.
וורקה אמר "בבקשה תגלו רגישות" (תרגום שלי), וביקש שהשוטרים יגלו איפוק וסבלנות יותר מתמיד כי יתכן שיגיעו צעירים כואבים שעלולים לקלל. אני תרגמתי והשוטר הקשיב ונראה היה שיש עם מי לדבר. הוספתי שאם תתעורר בעיה שיפנה אלינו, אמהות על המשמר. אנחנו נעזור להרגיע איפה שצריך.
כשהפעילים הגיעו עמדנו שם בקבוצה, תומכים באבא וורקה. לא רחוק מאיתנו עמדו תומכי השוטר היורה. בכל קבוצה הונפו שלטים ונשמעו קריאות. השוטרים עמדו עם גבם לתומכי השוטר, ופנים אלינו, הגורם ה"מסוכן", הם נראו מלאי אדרנלין, אטומי מבט וחמושים.
הייתי אופטימית. לאחר השיחה עם השוטר זוהר חשבתי שהפעם יראו שאנחנו מתונים, שומרי חוק, לא איום. אך לשווא. גיליתי שהשיחה עם זוהר הגיעה מאוחר מדי.
לאורך עמדות השמירה פוזרו השוטרים, חמושים וממתינים להתפרצות. ואז ראיתי מג"בניקים חמושים, צועדים לעברנו מוכנים ללחימה, לא להשלטת סדר. הבנתי שמשהו קורה ורצתי לכיוון המהומה. ראיתי שוטרים רבים מקיפים את אבא וורקה ודוחפים אותו. הוא עצמו צעק "לא! לא!" וניסה להגן על אחד מהנערים.
האב שמביט ברוצח בנו מחובק בידי השוטרים
משהו נסדק בי כשראיתי את היחס שקיבל האיש העדין והמתון הזה, שבעולם טוב יותר היה מקבל מהשוטרים ביקור ניחומים על האובדן המיותר שחווה. הלב שלי דפק ומבלי לתכנן צעקתי: ביקשתי צדק, לאבא וורקה אם לא לסלומון טקה.
באותו הבוקר אבא וורקה נשאר מחוץ לגדר ולא הורשה לממש את זכאותו להשתתף בשחזור של רצח בנו. הוא נדחף בידי כוחות מג"ב. ואם זה לא מספיק, הוא ראה את השוטר שרצח את בנו משתתף בסיור.
ועדיין, אחרי כל זה, הדבר החשוב לו ביותר היה שכולם יפעלו בדרכי שלום. הוא פנה לפעילים באמהרית, דיבר ברכות, בזמן ששחר מול מתרגם אותו:
" לא קיבלנו את האפשרות להשתתף בסיור […] אנחנו דואגים לשמור על החוק. באנו להראות גם בסיור הזה שאנחנו שומרי חוק. הם חיכו שנפרוץ את הגדרות ונפריע לסיור […] אלו כנראה המחשבות שלהם.
"הם כל הזמן משתמשים בכוחניות שלהם… אבל אנחנו, אנחנו בזמנים כאלה של התפכחות והבנה, באנו כדי להשמיע את הקול שלנו. להראות שאנחנו מכבדים אנשים, … הראינו והוכחנו היום שאנחנו סבלניים".
וכפי שעשה ושוב ושוב לאורך השנה האחרונה, וורקה עוצר את הצעירים ומלמד אותם להפגין איפוק למרות התנהגות השוטרים. הוא מוביל קו שקול, אצילי ממש, מרגיע את הפעילים, מבקש מהם לכבד את החוק, לא להיגרר לאלימות שהשוטרים מנסים לעורר.
המדינה עצמה התגייסה לתמוך ברוצחי בניה?
לאורך המפגש הטעון הזה, תומכי השוטר היורה נופפו בדגלי ישראל. הסתכלתי בדגל הזה, שהוא שלי לא פחות משלהם, וניסיתי להבין איך יכול להיות שהדגל והמדינה שהוא מייצג נותנים גג לקולות האלו?
בנסיעה הביתה, הרגשתי שאני חוזרת מהלוויה של התקווה שלנו. ככה זה, חשבתי, תמיד ניתפס כאיום, תמיד יופנו כנגדנו הכוחות. לא משנה אם נפעל באיפוק ונחזיק בתקווה ובשאיפה לצדק: תמיד נהיה זרים וחשודים.
אבל ייאוש הוא פריבילגיה שאני לא יכולה להרשות לעצמי, כי הילדים שלי גדלים. בחמישי הקרוב אחזור לעמוד, עם "אמהות על המשמר", מול תחנת המשטרה. בשלום, במתינות, בזקיפות קומה. כמו שאבא וורקה אומר. כמו שאנחנו.
כבר למעלה מארבע שנים אנחנו, אמהות מכל הארץ, עובדות בשטח: נפגשות בשכונות עם הורים וילדים כדי להוציא את הסיפורים לאור, מעלות מודעות לנושא, ומנסות לתת כלים להתמודדות עם האלימות המשטרתית. בשנה האחרונה אנחנו עומדות יחד מול תחנות משטרה ומזכירות לשוטרים שתפקידם הוא לשמור גם על הילדים שלנו. איתנו עומדים ועומדות תומכים ותומכות מכל הגוונים של החברה הישראלית.
הלוואי שהזעקה לצדק תגיע מכל האימהות. שכולנו נעמוד יחד ונגיד שילדים צריכים להרגיש בטוחים במרחב. ושאימהות, כל האימהות, לא צריכות לפחד בכלל, כדי שיוכלו לישון בשקט.
לעמוד הפייסבוק של "אמהות על המשמר"
לראיון עם טרי טסמה כהן על המאורעות בזירת השחזור, מתוך "קפאין" עם יואב מינץ ברדיו 104.5
לכתבות נוספות על גזענות בישראל לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: עינת גלבוע-אופנהיים, מתוך העמידה ביום חמישי בערב בבאר שבע סרטונים: אבי בלכרמן
