מאת: נילי צרויה
סדרת הרשת "אישה אחת" היא פרויקט נשי בנושא מיניות נשית, המבוסס על ראיונות שקיימתי עם נשים שביקשו להישאר אנונימיות. בחרתי לשמש שופר לקולן, ובכל פרק של הסדרה אני מגלמת אישה אחת בסגנון דוקומנטרי. "אישה אחת" נוצרה כולה ע"י נשים, כל פרק עם צוות יוצרות שונה.
יצאתי לפרויקט "אישה אחת" כי אני חושבת שהמיניות הנשית היא נושא מורכב ודרמטי שכולל את החינוך שספגנו, את ציפיות החברה ואת מידת החופש שיש לנו עם אחרים ועם עצמנו.
לרובנו יש עניין משמעותי עם המיניות שלנו. גם אם לא עברנו חוויה טראומטית, אנחנו, הנשים, מבינות היטב מהו אונס ומהי הטרדה מינית, רק מתוקף היותנו נשים. רובנו חווינו פער בין סקס כפי שהוא מוצג לנו בטלוויזיה, ובין מה שמענג אותנו באמת.
גם אחרי מהפכת METOO, עדיין אין לנשים מספיק לגיטימיות לתבוע בעלות על המיניות שלהן. לא מדובר רק בבחירה האם בכלל לקיים יחסי מין, אלא בעיקר לאופן שבו הם מתקיימים. זה לא סוד שעדיין יש נשים רבות שלא חוו סיפוק מיני, גם לא עם עצמן, ובעיקר לא ביחסי מין עם אחרים. למה? כי אנחנו לא באמת מדברות על המיניות שלנו, הנושא עדיין עטוף בבושה ובמבוכה.
ההיסטוריה של דיכוי המיניות הנשית
היצר המיני הנשי דוכא אולי מאז ומתמיד והוא עדיין מדוכא היום. עד היום אני שומעת אבות אומרים שהם מפחדים שמישהו 'יחלל' את הבנות שלהם. הם לא מביעים חשש דומה לגבי הבנים שלהם.
גם אצל האמהות החשש הזה קיים ולצידו גם קושי גדול לדבר על מיניות עם הבנות. אנחנו מתקשות לשוחח עם בנותינו וזה ברור ומובן, כי גם איתנו לא דיברו על סקס.
סקס, מבחינה זאת, למרות שהוא עתיק כמו האנושות, הוא 'גלגל' חדש שאנחנו צריכים ללמוד לייצר כהורים. לצד המסרים המוכרים שמצווים על נערות להיזהר, "לשמור על עצמן שם בחושך", אנחנו צריכות להוסיף, בשלב ההתפתחותי המתאים כמובן, גם את המסר "תדעי שאת יכולה להנות מזה. מותר לך".
לכל אחת יש סיפור
עם המחשבות האלה בראש, החלטתי שאני רוצה ליצור סביב הנושא הזה יצירה חדשנית, שתהיה נגישה לכל אחד ואחת.
בהשראת הספר 'ערות' של תמר מור סלע, נפגשתי עם נשים זרות שלא הכרתי קודם, בשנות הארבעים לחייהן, הגיל בו המיניות משנה את תפקידה, הגיל שבו היא כבר לא משמשת אותנו לכבוש או להביא ילדים לעולם, אלא נטו בשבילנו ובשביל ההנאה שלנו. "אשה אחת" היא מה שיצא מהראיונות השונים האלה.
הזרות והאנונימיות שהצעתי לנשים שראיינתי אפשרו להן להיות חשופות, אמיתיות ומשוחררות מביקורתיות ומבושה. בכל פעם נפגשתי עם אישה אחת, בבית קפה, לראיון שהוקלט ולאחר מכן תומלל. מתוך כל הראיונות בחרתי שישה סיפורים יוצאי דופן שבכולם מצאתי גם את עצמי.
הפקה של נשים בלבד
חשבתי שיהיה הכי נכון לפרויקט הזה שיהיה כולו תוצר של פריזמה נשית. שהצילום יהיה סיפור שאישה מספרת, העריכה, הבימוי, ואפילו הפונט המעוצב בכתובית הסיום – הכל ייווצר ע"י נשים שמספרות את הסיפור המשותף של כולנו.
התברכתי לעבוד עם נשות מקצוע נפלאות ומוכשרות שהתגייסו לפרויקט: המפיקה השותפה שלי, לינור לביא, הבימאיות: לימור שמילה, דנה לרר, טל ברנר, אילנה ריינה ומיכל גסנר, הצלמות: אביגיל פרבר, עירית שרביט ועוד רבות וטובות.
יחד עם כל בימאית ביצענו עריכה טקסטואלית, שהפכה את הריאיון למונולוג קצר. הקפדנו להישאר נאמנות במאה אחוז למילים של המרואיינת, לסגנון דיבורה ולאוצר המילים בו השתמשה. אבל כדי לשמר את האנונימיות הרחקנו את הדמות מהמקצוע האמיתי שלה ומסביבת חייה, וזה איפשר לנו גם להוסיף לסיפור המקורי את הפריזמה שלנו, היוצרות.
אשה אחת שהיא הרבה נשים
הרעיון שאני אגלם את כל הנשים בפרויקט היה מאתגר והרים כמה גבות כשהפרויקט עוד היה בחיתוליו. לא נהוג בעולם הקולנוע והטלוויזיה לראות שחקנית שמבצעת כמה דמויות בתוכן דרמטי. זה הרבה יותר מקובל בתוכן קומי, כמו ב'ארץ נהדרת', או בעולם התיאטרון.
אבל התעקשתי על זה מכמה סיבות: קודם כל כשחקנית, זה היה אתגר גדול מאוד שרציתי לצלוח. שנית, זוהי החדשנות והשוני שחיפשתי לייצר במדיה הדיגיטלית. אבל יותר מכל, זה אפשר לי לייצר אמירה של אחדות ושותפות בין הנשים – הרגשתי שמה שאני יוצרת, הוא שיר הלל לנשיות.
אני מקווה ש'אישה אחת' תעזור לנו למצוא את הדומה והשווה בין כולנו, ותעודד אותנו למצוא חופש מיני ללא קשר לנטייה או העדפה מינית.
תמונה בראש הכתבה: הצלמות אביגיל שפרבר, רותם בכר, נעה שחם, זיו ממון, עירית שרביט
