חטאתי לפנייך ואני לוקח אחריות

מאת: שירי אייזנר

רבות דובר בשבוע האחרון על לקיחת אחריות. ההתנצלות (ויש שיגידו: אי–תנצלות), שפרסם רועי צ'יקי ארד לפני מספר שבועות, ערב פרסום התחקיר ב"המקום הכי חם בגיהנום" שחשף אותו כמי שניצל ופגע מינית בנערות, עוררה דיונים רבים ברחבי הפייסבוק. אותם דיונים נעו בין תמיכה והצבת ההתנצלות שפרסם כמודל לתגובה האידיאלית, לבין דחיה שלה כניסיון מניפולטיבי לניהול משבר יח"צ.

במהלך הדיונים, חזרה ועלתה השאלה – אם תגובה כזאת אינה מספקת, אז מה כן?מה אמור לעשות מי שפגע (מינית, או בצורה אחרת) ורוצה באמת ובתמים לכפר על חטאו? בדיונים אלה, המונח "לקיחת אחריות" צף שוב ושוב כמעין מילת קסם, אך דומה שרבות מאיתנו לא בטוחות כיצד נראה בפועל תהליך כזה של לקיחת אחריות.

[גילוי נאות: בעבר וגם כיום, הייתי בשני הצדדים של המתרס – פגעתי וגם נפגעתי. אני משתדלת לתת למי שפגעתי בהן.ם את מה שמעולם לא קיבלתי מהתוקפ.ת שלי].

אז מהו תהליך לקיחת אחריות?

בואו נתחיל מנקודה בסיסית: תהליך לקיחת אחריות אינו פעולה ורבלית. האימרה "אני לוקח.ת אחריות" אינה מהווה לקיחת אחריות. הצהרה כזאת, לכל היותר, מהווה נקודת פתיחה. תהליך לקיחת אחריות הוא פרקטיקה מתמשכת. בקווים כלליים, זהו תהליך שבו התוקפ.ת מְפַנה מרחב להחלמה של הנפגע.ת, ומַפְנה משאבים לעבודה עצמית כדי למנוע הישנות של ההתנהגויות הפוגעניות.

קצת רקע

לתהליך לקיחת האחריות (באנגלית, accountability process) יש צורות ושיטות רבות. בבסיסו, הוא מגיע מתפישה של אחריות קהילתית; כלומר, תפישה שלפיה יש לקהילות אחריות לדאוג לשלומן.ם של מי שנוכח.ת בהן (בכל צורה ובכל הגדרה). לפי אותה תפישה, קהילות מסוגלות וצריכות לספק מרחב בטוח להחלמה של השורד.ת ולשינוי מתמשך בהתנהלות של הפוגע.ת, באמצעות תהליכים שמציבים את השורד.ת במרכז ומאפשרים לפוגע.ת לקחת אחריות, מבלי לאבד את התמיכה שכל אחת מהן.ם זקוק.ה לה. דבר זה אמור להציב אלטרנטיבה למצב שבו התוקפים.ות ממשיכים להתנהל כרגיל במסגרת של קהילות, בעוד שהשורדות.ים נאלצות להדיר את עצמן ממרחבים. או להפך, למצבים שבהם פוגעים.ות מודרים.ות מקהילות גם כאשר הן.ם רוצות.ים לקחת אחריות, ומוצאים.ות עצמן.ם מבודדים.ות ללא כלים וללא התמיכה הנחוצה כדי לשנות את התנהגותן.ם הפוגענית. או, בקצה החמור של הסקאלה, מצבים שבהם הפוגעות.ים עוברים.ות מקהילה לקהילה וממשיכים.ות את מעגל הפגיעה, כל פעם בקהילה אחרת.

אותה תפישה של אחריות קהילתית מגיעה גם מסולידריות שמכירה בפגיעה המערכתית והמתמשכת של המשטרה, מערכת המשפט, ומערכת הכליאה נגד השורדות.ים ונגד התוקפים.ות. עבור השורדות, פניה למשטרה בדרך כלל מביאה איתה שחזור של הטראומה, ורבות העדויות על "אונס שני" בבית המשפט.

 למעשה, רוב התלונות כלל לא מגיעות לשלב המשפט, וגם כשכן – רובם המכריע של האנסים והפוגעים מזוכים או מקבלים עונשים זעומים. זאת ועוד, אנשות שנתקפו על ידי נשים סיסג'נדריות לא יכולות לקוות גם ליחס הבסיסי ביותר, לאור העובדה שהמערכת כלל לא מכירה בקיומן של פגיעות מסוג זה. מהצד השני של המטבע, עבור התוקפים.ות – ובעיקר עבור גברים פלסטינים, מזרחים, אתיופים, או פליטים, ועבור נשים טרנסיות – המשטרה, מערכת המשפט ומערכת הכליאה מהוות כלים לדיכוי. המערכות האלה, לא רק שאינן יעילות במניעה של פשיעה או בשיקום של פושעים, אלא הן מקשות ומכבידות על כך. לכן, תהליכי לקיחת אחריות גם מציבים אלטרנטיבה ברת קיימא למשטרה ולרשויות החוק.

על מנת שלא לשכתב את אותם מנגנונים של השתקה, הדחקה, בידוד והאשמה שאנו חוות תחת תרבות האונס, תהליך לקיחת האחריות מתבסס על עקרונות פמיניסטים. התהליך חייב לשים במרכז את החוויות, הצרכים וההחלמה של השורד.ת, ולמנוע המשך פגיעה או פגיעה באנשות נוספות. לכן תהליך לקיחת אחריות אינו שווה ערך, למשל, לתהליכי "שלום בית", גישור, או חלק מהתהליכים המתקראים "צדק מאחה", שמטרתם "להשכין שלום" בין הצדדים. תהליכים מסוג זה מתבססים על העמדת פנים שקיים שוויון כוחות בסיטואציה, בצורה שמנציחה את הפגיעה ומבודדת את הנפגע.ת. בתהליכי לקיחת אחריות, לעומת זאת, המטרה היא לספק כמה שיותר תמיכה לשורד.ת ולמנוע אתל הישנות הפגיעה בכל רמה, תוך הכרה באנושיות של שני הצדדים.

איך עובד תהליך לקיחת אחריות?

בקהילות רדיקליות והצטלבותיות בארה"ב קיימות קבוצות או ארגונים שמטרתם היא לנהל תהליכים מהסוג הזה. לפעמים, כמו במקרה של Chrysalis Collective, מדובר בארגון יחיד, ולפעמים, כמו הארגונים Philly’s Pissed ו–Philly Stands Up, משתתפות בתהליך מספר קבוצות שעובדות בשיתוף פעולה. בכל צורה שלא תהיה, האנשות המעורבות מתחלקות לשני צוותים: צוות ליווי של השורד.ת, וצוות ליווי של הפוגע.ת (ולפעמים גם יש צוות מקשר). תפקידו של צוות הליווי של השורד.ת הוא לספק לו.ה מרחב ותמיכה להפסקת הפגיעה ולהחלמה, בעוד שצוות הליווי של הפוגע.ת מספק.ת לו.ה תמיכה וחיזוק בתהליך לקיחת האחריות שלו.ה. שני הצוותים מעבירים מסרים בין שני הצדדים, כאשר השורד.ת יכול.ה להעביר בקשות לפוגע.ת, שרלוונטיות לצרכים ולתנאים שהיא זקוק.ה להם על מנת להחלים.

למשל, אחת הבעיות המרכזיות במקרי פגיעה שמתרחשים בקהילות קטנות היא חלוקת מרחבים. פעמים רבות, השורד.ת לא מסוגל.ת לשהות באותם מרחבים עם הפוגע.ת בצורה בטוחה (בין אם פיזיים ובין אם וירטואליים). במקרים כאלה, הצוותים יתווכו את הצרכים של השורד.ת וינסו להביא לפתרון מאפשר עבור שני הצדדים – למשל, הרחקה הרמטית (הפוגע.ת לא יבוא למרחבים שהשורד.ת נמצא.ת בהם), חלוקה למרחבים שונים (התוקפ.ת לא יגיע למרחבים מסוימים, אבל כן לאחרים), חלוקה מתחלפת (אירוע אחד כן, אירוע אחד לא), או תנאים מסוימים שבהם אפשר יהיה לחלוק מרחב (למשל, באירועים גדולים מאוד, עם שמירה על מרחק מוגדר). המילה האחרונה בשאלות כאלה תמיד תהיה של השורד.ת, כיוון שהתהליך אמור לקדם את הבטחון וההחלמה שלו.ה.

עוד בקשה שכיחה היא הבקשה להתנצלות. השורד.ת יכול.ה לבקש התנצלות אישית או פומבית (בפורום זה או אחר). במקרה זה, הצוותים יתווכו את הבקשה ויעזרו לפוגע.ת להתבונן על הפגיעה ולהתנצל עליה באופן כנה וישיר. בקשות נוספות יכולות להיות ארוכות–טווח. למשל בקשה שהפוגע.ת יתחיל טיפול פסיכולוגי (או אחר) כדי להבין את המקור להתנהגות הפוגענית ולהפסיק אותה. לפעמים ישנן בקשות שקשורות להרגלים או להתמכרויות מסוימות. למשל, אצל מי שפגע.ה תחת השפעת אלכוהול או סמים, יכולה להיות בקשה להגמל, להפסיק או למתן את הצריכה. הבקשות יכולות להיות כל דבר שרלוונטי לסיטואציה, לפגיעה, להחלמה, ללקיחת אחריות ולמניעה של הישנות הפגיעות. במקרה של בקשות ארוכות–טווח, הצוותים שומרים על קשר עם הפוגע.ת ומעבירים לשורד.ת עדכונים לגבי התקדמות התהליך.

מה עושות כשלא קיים ארגון?

עד כה בקהילות בארץ ראינו מספר נסיונות להרים תהליכים מהסוג הזה, אך למצער כולם התפרקו לפני שהגיעו לתוצאות משמעותיות. אך לא חייבות ארגון וצוותים כדי לעשות תהליך אישי של לקיחת אחריות. אנשים שפגעו ורוצים.ות לכפר על מעשיהן.ם, לבקש סליחה ולהשתפר, יכולים.ות גם לפעול באופן עצמאי, ולקחת אחריות אקטיבית ללא בקשה או מסגרת מובנית.

למשל, במקרה של רועי צ'יקי ארד, ארד יכול היה לברר דרך צד שלישי (למשל העיתונאית, שרון שפורר) האם הנפגעות רוצות שהוא יצור איתן קשר על מנת לקחת אחריות באופן מתואם איתן. אם לא, לשאול האם יש להן בקשות ממנו או דברים שהיו רוצות להעביר לו. אם כן היו מרגישות בנוח עם יצירת קשר, אפשר היה לשאול מה הדרך הכי נוחה להן, ולהשתמש בה כדי לברר מה הצרכים שלהן ממנו, באופן כנה ומכבד. 

למשל, אם ביקשו התנצלות פומבית, יכול היה רועי צ'יקי ארד לנסח התנצלות ולשלוח אותה לאישור שלהן לפני הפרסום. אם לא, אז לא להתנצל פומבית, אבל כן לשלוח מסר ברור לחבריו ולעוקבים שלו שלא יגנו עליו. במקרה של בקשות ארוכות–טווח, כמו למשל "אני מבקשת שתבין למה עשית את זה ושלא תחזור לפגוע באחרות", הוא יכול היה לקחת את הדברים לטיפול, באופן אחראי ועצמאי. בנוסף, הוא יכול היה לבדוק איתן עצמאית האם הן נמנעות ממרחבים מסוימים עקב הנוכחות שלו, ולהתרחק מהם אם כן. באופן כללי, הוא יכול היה להתנהל באופן אחראי, אכפתי וצנוע סביב הפגיעה שהוא פגע והצרכים של השורדות.

על פרפורמנס ושפה חלקלקה

כמובן שאף תהליך אינו מושלם, ואף תהליך אינו מונע שימוש מניפולטיבי בפרפורמנס ובשפה. רועי צ'יקי ארד ארד השתמש באופן מניפולטיבי בשפה ובאסתטיקה של לקיחת אחריות, בעת שלמעשה מילותיו כוונו לקבלת סימפתיה, תמיכה ותנחומים על "מר גורלו”. באותה מידה, גם בתהליכים מובנים של לקיחת אחריות, הפוגע.ת יכול.ה לנכס את השפה, לבצע את הפרפורמנס ולעטות את האסתטיקה של לקיחת אחריות – בזמן שלמעשה לא עומד מאחוריהם דבר. למשל, במקרים רבים הפוגעים.ות שולטות.ים ובקיאות.ים בשפה הרדיקלית, כולל בזו הקשורה ללקיחת אחריות. במקרים כאלה, הפוגעות.ים יכולות.ים לתעתע וליצור מראית עין כאילו הן.ם לוקחות.ים אחריות מבלי לעשות זאת בפועל. לכן בכל מקרה, ההצהרות חייבות להיות מגובות במעשים, והמילה האחרונה צריכה להיות של השורדות.ים. אפילו במקרים שבהם התבצעה פגיעה הדדית, כך צריכים הדברים להתנהל משני צידי המתרס.

לסיכום

תהליך אמיתי של לקיחת אחריות לא מתחיל ולא מסתיים בהצהרות ריקות. תהליך כזה הוא פרקטיקה מתמשכת, לעתים אף של שנים רבות. הוא מתחיל במוכנות וברצון אמיתי לאפשר לשורד.ת להחלים, ולאפשר לפוגע.ת להפסיק את ההתנהגות הפוגענית. מן הסתם, לא כל הפוגעים.ות יתאימו או ישתפו פעולה עם תהליך שכזה. לעתים הן.ם יסרבו באופן ישיר, או לעתים ינצלו את מראית העין על מנת להוליך שולל את הקהילה. אחרים.ות ישתפו פעולה עם התהליך כדי לצאת ידי חובה, אך לא ישתתפו בו באופן מלא. במקרים כאלה, הכלים הקיימים של הרחקה, שיימינג, או תלונה במשטרה (על מגבלותיהם) אולי עשויים להתאים יותר. אך במקרים אחרים – תהליך קהילתי פמיניסטי של לקיחת אחריות עשוי לתת את הפתרון המשמעותי ביותר, ולהיטיב לא רק עם הצדדים, אלא עם הקהילה כולה. בניגוד להצהרותיו של רועי צ'יקי ארד, לקיחת אחריות אמיתית וכנה מתבססת על התנהלות אחראית, רגישה, קשובה ושקופה אל מול השורדות.ים, בתהליך שיחזק את תחושת הבטחון והתמיכה שלהן.ם בדרך להחלמה מהפגיעה ולמניעה של פגיעות נוספות.

תמונה בראש הכתבה: סיה רם סצופק

לקריאה נוספת:

הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה – פוסט מתורגם של וויספי קוקיז בתרגום שלי לעברית (המאמר מתחילת שנות ה-2000, התרגום מ-2013)

The Revolution Starts at Home – אנתולוגיה בעריכת צ'ינג–אין צ'ן, ג'אי דולני וליה לקשמי פייפזנה–סמרסינה

The Revolution Starts at Home – פנזין בעריכת צ'ינג–אין צ'ן, ג'אי דולני וליה לקשמי פייפזנה–סמרסינה

Thoughts About Community Support Around Intimate Violence – פנזין של ארגון Philly’s Pissed

אוסף מאמרים של Philly’s Pissed ו-Philly Stands Up

Beautiful, Difficult, Powerful: ending sexual assault through transformative justice – מאמר של ה-Chrysalis Collective