1.
למדתי.
לא בחושך
לא לבד
לא חשוף מדי
לא צמוד מדי
לא לבלוט מדי
לא להישיר מבט
לא לחייך לחינם
לא היכן שפרשנויות עלולות
לא בסמטאות דוממות
לא היכן שצפוף
לא היכן שזר
לא לבטוח גם כשמוכר
לא יחידה ביניהם
לא לאבד ערנות
לא שליטה
לא לבקש עזרה
לא לספר
לא לזעוק כשנחצה הגבול שוב.
לקפוא במקום.
להמשיך.
כאילו לא קרה כלום.
2.
דוקטור זעירא מלומד ובטוח.
קרחתו חלקלקה ומילותיו סכינים.
הוא מפציר בי לחתום-
בית החולים מסיר את אחריותו מן הלידה הזאת.
דוקטור זעירא מצחצח את התג הנושא את שמו.
הוא יושב קרוב אליי,
ולא רואה אותי.
הדמעות שלי הן עדות בשבילו-
הנה עוד אחת טיפשה.
דוקטור זעירא חותך:
איש לא יבוא לעזרתך.
לא תצליחי בלעדיי.
את כבר לא יכולה לחשוב רק על עצמך.
דוקטור זעירא מציל מדי יום תינוקות
מידי אמהותיהם הבלתי אחראיות.
דוקטור זעירא לא ניגש
בסופה של לידה.
דוקטור זעירא לא אומר:
את יודעת איך ללדת טוב ממני.
3.
פעם הייתי רואה בגברים בתים,
בודקת אם בטפחות הכתפיים יש גומה לראש,
מתאימה את מידותיי לעומק החדרים בלב,
מתפשרת על נזילות, על קילופים,
העיקר שיפתחו לי דלת,
גם חלון הספיק.
כל אחד יכול היה להיות לי בית.
קראתי קריצות תריסים כאישורי קבלה.
לפעמים הותרתי פיסות מעצמי בחוץ,
לא פיזרתי פירורים כדי למצוא אותן.
כעת אני מחובקת ארבעה קירות תומכים,
צמודת בית כמו חילזון
נפעמת לגלות שיש עולם מחוץ לדלת.
4.
הייתי רוצה שתאהב אותי במחוות צנועות,
נאמר, שתזכיר לי בבוקר שאתה חושב שאני יפה,
שתדליק לכבודי את האח כשמחשיך.
ראיתי פעם מטוס ראוותני גורר בזנבו שלט צייתן,
אותיותיו צעקו
אדום על גבי שמיים
"גלית, אני אוהב אותך!"
כמה קשה היה ודאי לגלית לברוח,
כשהשמיים מחבקים חזק כל כך.
כמה קשה היה לראות נורות אדומות,
בתוך האודם הזוהר שבשמיים.
יעל שריר, בת 35, בוגרת תואר שני בפסיכו-ביולוגיה,עובדת בתחום הפסיכולוגיה החברתית, אמא לשני ילדים, אשה לאחד, חוטאת בכתיבה בשנתיים האחרונות.
