לאחרונה עלה לשידור בנטפליקס הסרט התיעודי Reversing Roe (בעברית: "זכותן"), שעוסק במאבק הפוליטי לביטול פסק הדין "רו נגד ווייד" (1973). זה היה התיק שקבע את זכות האשה על גופה וזכותה להפסיק הריון בארצות הברית. הסרט מציג דיון בנושא באמצעות סקירה היסטורית של המאבק וראיונות עם תומכי זכות ההפלה ועם מתנגדיה. את התומכים מייצגים בין היתר רופאים שמבצעים הפלות במרפאות לבריאות האישה ותכנון המשפחה, שתי נשיאות לשעבר של הארגון לתכנון המשפחה (Planned Parenthood), היסטוריונית שמתמחה בנושא, עורכת הדין של "ג'יין רו", צעירה בת 21 שביקשה להפסיק הריון לא רצוי והפכה לעותרת בתיק, וכמובן גלוריה סטיינם (שגם הקדישה את ספרה האחרון, My life on the road, לרופא שביצע את ההפלה שעברה בצעירותה). את המתנגדים מייצגים בעיקר פעילים חברתיים, נשיאים ומנכ"לים של ארגונים שונים, כגון Operation Rescue ו National right to life.
מבחינה היסטורית, הסרט מתייחס בעיקר למה שהתרחש בארה"ב החל משנות השישים, כאשר הפלה היתה עדיין בלתי-חוקית ברוב המדינות. בפסק הדין "רו נגד ווייד" שינה בית המשפט העליון את המצב, קבע שהפלה היא חוקית תחת הזכות לפרטיות והורה למדינות שלא לחוקק חוקים האוסרים על כך, מלבד אולי בחודשי ההריון האחרונים.
כשהרפובליקאים שינו כיוון
"רו נגד ווייד" הפך את ההפלה לזכות שמעוגנת בחוקה, אולם כפי שהסרט מיטיב להבהיר, חוקים לא תמיד מצליחים לשנות גם את החברה ואת הלך הרוח, ובמקרה של "רו נגד ווייד" הפסיקה רק החריפה את המאבק בין תומכי הזכות למתנגדיה, והפכה אותו לקיצוני, אלים ומסוכן יותר. בתקופה של "רו נגד ווייד" הפלה עדיין לא היתה סוגיה מפלגתית, אולם עם השנים המצב הלך והשתנה, המפלגה הרפובליקנית הפכה למזוהה עם "הזכות לחיים", ומהמתמודדים מטעמה מצופה להצהיר שהם תומכים בזכות זו. מעניין לראות בהקשר זה את התהליכים שעברו פוליטיקאים שונים במפלגה. למשל רונלד רייגן, שבתור מושל קליפורניה חתם בשנת 1968 על החוק הליברלי שאישר לבצע הפלות, אך ניצח בבחירות לנשיאות בשנת 1980 בעזרת קולותיהם של הנוצרים האוונגליסטים, שבחרו בו לאחר שהביע תמיכה בזכות לחיים. גם ג'ורג' בוש האב הביע כחבר קונגרס ב 1971 תמיכה בזכות לבחור, אולם בתור נשיא שינה את עמדתו ופנה נגדה.
הציפייה והתקווה של מצביעים רפובליקנים ופעילים בעד "הזכות לחיים" היא שהנשיא ימנה לבית המשפט העליון שופטים שמתנגדים להפלות, ובאמצעות שינוי של הרכב השופטים יהיה ניתן בסופו של דבר לבטל את "רו נגד ווייד". המהלך הזה לא צלח בקדנציה של רייגן, אולם בקדנציה של בוש האב, ב"תיק קייסי", קיבלו שופטי העליון החלטה שבמקום לבטל את "רו נגד ווייד" הם ינסחו אותו מחדש עם מה שכונה "תקן העול המופרז". תחת "רו נגד ווייד" רוב ההגבלות על הפלות היו לא חוקתיות. בתיק קייסי, בית המשפט בעצם קבע שהמדינות רשאיות להגביל הפלות בדרכים רבות יותר.
המאבק בין תומכי הזכות להפלות ומתנגדיה מתרחש במקביל בכמה זירות, כאשר למה שמתרחש בזירה הפוליטית ובבתי המחוקקים יש השלכות מרחיקות לכת. נתון אחד מתוך רבים שמוצגים בסרט יכול להבהיר זאת בצורה טובה ומדאיגה גם יחד: מאז 2010 התקבלו ברחבי ארה"ב לא פחות מ 300 חוקים המגבילים הפלות. המטרה המוצהרת של ארגונים ופוליטיקאים שונים היא להטיל עוד ועוד מגבלות על הזכות להפיל, ובעצם "לשים קץ להפלות באמצעות חקיקה מתמשכת". למהלך הזה יש תוצאות בשטח, למשל במדינת מיזורי, בה נסגרו מרפאות לביצוע הפלות בזו אחר זו וכיום נותרה בכל המדינה מרפאה אחת בלבד, או במדינת טקסס, בה עבר בשנת 2013 "חוק 2" (House Bill 2), שהוביל לכך שלמעלה ממחצית מהמרפאות שביצעו הפלות במדינה נסגרו.
רו נגד ווייד: האישי הוא פוליטי, וזה לא דבר טוב
שום יצירה אינה אובייקטיבית, ובכלל זה גם יצירות דוקומנטריות. לא מאד קשה לשער – ואולי אף להבין בבירור – באיזו עמדה תומכות יוצרות הסרט. לטעמי, זה לא פוגע באיכות של הסרט או הופך את חווית הצפייה בו לפחות משמעותית. הראיונות הרבים ששזורים לאורך הסרט תורמים לכך שרבים מהדברים מובאים בשם אומרם, והנתונים הרבים שמוצגים בו מסייעים לצופה להבין שלא מדובר בתרחישים דיסטופיים על עתיד קודר, אלא במצב הקיים במציאות של ימינו.
במציאות הזו, ברור שהמאבק על הזכות להפלות הוא בעיקרו מאבק פוליטי. המניע שעומד מאחוריו אינו דאגה כנה לבריאותן של נשים. מי שנמצאים בעמדות הכוח מבקשים גם בהקשר הזה לשמר את הכוח אצלם, להמשיך ולשלוט – בסדר היום, בשיח הציבורי, בנשים, בגופן, ובמקומן בחברה. במקרה זה, הצירוף "האישי הוא פוליטי" נטען בעיני במשמעות שלילית. מדובר בפוליטיזציה של סוגיה פרטית, שעל פניו ובעולם אידיאלי אמורה להיפתר בין האישה לבין הרופא שלה. נתון נוסף שמוצג בסרט הוא שאחת מארבע נשים בארה"ב תעבור הפלה במהלך חייה. לאורו, ולאור כל המתרחש בזירת המאבק על הזכות להפיל, עולה – הן לאורך הסרט עצמו והן לאחר הצפיה בו – השאלה הפשוטה והמסובכת להחריד: מה נשים אמורות לעשות?
Reversing Roe, הפקה מקורית של נטפליקס בבימוי של ריקי סטרן ואן סנדברג (Ricki Stern, Anne Sundberg) 99 דקות. לא קל, מאד מומלץ.
