מאת: מיטל להבי (*)
ההתפרצות העולמית של נגיף הקורונה העמידה את מדינות העולם מול סיטואציה שלא הורגלו אליה לפני כן: מגפה שמקורה מעורפל, נגיף עם התנהגות שקשה לחזות וקצב הדבקה והתפשטות שטרם נראה בעידן המודרני, והשבית הלכה למעשה את הפעילות החברתית, הכלכלית והאנושית כמעט בכל העולם.
כמעט חצי שנה חלפה מאז ששמענו לראשנה את השם "קורונה" שלא בהקשר של בירה, אט אט מתחילות מדינות לגבש וליישם מדיניות חדשה שמצד אחד תאפשר חזרה לשגרת חיים כלשהי ומצד שני לא תסכן את בריאות האזרחים.
חצי שנה זה גם זמן טוב לערוך השוואות ולייצר בסיס ידע ראשוני לגבי מודלים מוצלחים יותר להתמודדות עם הנגיף, לעומת מוצלחים פחות. בטריניטי קולג' בדבלין ניתחו לאחרונה את המודלים ב-35 מדינות.
הממצאים מראים כי במדינות שמונהגות על ידי גברים נרשמו פי 4.3 יותר מקרי מוות מקורונה מאשר במדינות שמונהגות על ידי נשים, שם הצליחו לשטח את העקומה בצורה מהירה ויעילה יותר. עד כדי כך יעילה, שבתחילת חודש יוני הסירה ראש ממשלת ניו זילנד, ג'סינדה ארדרן, כמעט את כל ההגבלות על התושבים והמדינה חוזרת לאיטה לחיים נורמליים.
המחקר קבע: מנהיגות נשית משקפת חברה בריאה ושווה יותר
הסטטיסטיקה הזו לא מקרית כלל ועיקר. אותו מחקר קבע גם כי מנהיגוּת נשית משקפת חברה בריאה ושווה יותר, ומנהיגוֹת נוטות לתעדף רווחה חברתית לטווח ארוך על פני שיקולים כלכליים קצרי טווח. והאמת שאפשר היה לדעת את הדברים הללו גם ללא מחקר, וגם טרם ימי הקורונה.
נשים מטבען נוטות להקדים הסבר לפקודה, ואנשים מטבעם נוטים להגיב טוב יותר להסברים מאשר לפקודות. כך נהגו המנהיגות במדינות המדוברות, וכך נוהגות נשים בדרך כלל בניהול משברים או בניהול בכלל. הצלחה בהתמודדות עם משברים דורשת שינויי התנהגות מערכתיים, לפעמים קיצוניים, ולא פחות חשוב – להניח את האגו בצד ולגלות דוגמה אישית.
אותה ג'סינדה ארדרן קיצצה בחודש אפריל משכרה שלה ומהשכר של כל הממשלה 20% למשך חצי שנה. "כמו האזרחים, גם אנחנו צריכים להצטמצם", אמרה כהסבר למעשה הזה. באתו הזמן במדינה אחרת, ביקום מקביל, נזכר ראש ממשלה אחד שזה בדיוק הזמן לתבוע החזרי מס על הוצאותיו הפרטיות בסך למעלה ממיליון שקלים.
שולחן שמורכב מגברים בלבד לא יכול לנהל משבר ביעילות
וכמו תמיד – שום דבר לא קורה במקרה. בישראל אנחנו לא רואים מספיק מנהיגות נשית או נשים בעמדות כוח, שמהן הן יכולות באמת להשפיע. לא סביב שולחן קבלת ההחלטות, לא בדירקטוריונים של חברות ציבוריות, לא בכנסת, לא בממשלה, לא בתקשורת ומעט מאוד במגזר העסקי.
כאשר מתכנסים למאבק הציבורי כנגד התפשטות הקורונה, נוכחותן מצטמצמת עוד יותר וכמעט אינה קיימת. וכאשר כבר יש כאלה, כמו יפעת שאשא ביטון או קרן טרנר, והן "מעזות" לומר את דעתן המקצועית, הן זוכות לקיתונות של בוז, נזיפות ואף לסכנת פיטורין. וזה במגזר שבישראל מהווה את הרוב באוכלוסייה – 50.7%. רוב שהוא מיעוט.
הדרישה לראות יותר נשים במוקדי קבלת ההחלטות אינה איזו גחמה מגדרית או מגזרית. מעבר לעיקרון השוויון שנדרס כאן ברגל גסה, הגיוון המגדרי נחוץ – בהקשר של הקורונה כמו גם בהקשרים אחרים – על מנת לשמוע מגוון דעות מנקודות מבט שונות, ששולחן שמורכב מגברים בלבד (וגם מנשים בלבד) לעולם לא יוכל לייצר.
שולחן כזה הוא בדיוק הכר הפורה לאמירות מזלזלות מצד ראש הממשלה שלאחר שביקש לקצץ את כל הייצוג הנשי מקבינט הקורונה, הוסיף חטא על פשע ונימק זאת בכך שגם הוא לא מבין את ההיגיון שבלעמוד ברמזור אדום באמצע הלילה. אם היגיון זה מה שראש הממשלה מחפש, אולי כדאי לו להביט מידי פעם מערבה ולבדוק מה קורה אצל העמיתות שלו. יכול להיות שהן יודעות משהו שהוא לא.
לכל הטורים של "הומלסית פוליטית", על נשים ופוליטיקה בישראל, לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: ויקי שיתוף, מנהיגות נשית ברחבי העולם: ג'סינדה ארדרן, אנגלה מרקל, מטה פרדריקסן, סנה מרין, קתרין יקובסדוטיר. תמונה של מיטל להבי: עיריית תל אביב
