חנה ערמוני

חנה ערמוני לבית גלברד היתה חברת לח"י. היא השתתפה בפעולות רבות, ביניהן ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה (1946).
Reading Time: 5 minutes

 


מאת מיכל כהן וקרולין בראשית, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

חנה ערמוני לבית גלברד ("שרה") היתה חברת לח"י, לוחמי חרות ישראל, מחתרת יהודית שפעלה בפלשתינה-א"י בתקופת המנדט. היא השתתפה בפעולות רבות, ביניהן ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה (1946). נישאה לחברה למחתרת, חיים אפלבוים ("אלימלך"), שהשתתף אף הוא בהתקפה על בתי המלאכה ונפל בשבי. בעודו בכלא, נולדה לשניים בתם, אוריאלה. שישה שבועות לאחר מכן, נפל חיים במהלך הפריצה מכלא עכו. ערמוני חיברה ספרים על המחתרת והיא מתנדבת ב"בית יאיר" ופועלת להנצחת מורשת לח"י.

ילדות, נעורים ועלייה לארץ

בצעירותה

חנה נולדה בקלן, גרמניה, ב-3 בדצמבר 1925, למרים גיטל וישראל פריהר, יהודים מפולין שהיגרו לגרמניה בשנת 1918 ושינו את שמם לגלברד בעקבות המעבר. לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, אמה של חנה חששה מהעלול לקרות והמשפחה, שכללה שלושה ילדים: חנה, אחותה הבכורה פאני ואחיה הצעיר דוד, עברה לבלגיה. שם חנה ואחיה למדו בבית ספר רגיל ובימי ראשון אמם לימדה אותם עברית. במהלך שהותם בגרמניה, היתה בבעלותם כריכייה ואביה העביר אותה, על ציודה ומכונותיה, לבלגיה. בבלגיה השיגו הוריה אישורי עליה והמשפחה עלתה לארץ ישראל בספטמבר 1935. גם לארץ העביר אביה את הכריכייה, שהמשיכה לפרנס אותם היטב.

בארץ הם התיישבו בצפון תל אביב, בשכונה –מחנה שהוקמה במיוחד לעולי גרמניה, בה דיברו בעיקר גרמנית, מעט יידיש ולמדו עברית. חנה למדה בבית הספר הדתי "תלפיות" בתל אביב, מכיתה ב' עד כיתה ח'. לאחר מכן היא לא רצתה להמשיך ללמוד בבית הספר ולמדה במקום לימודי ערב ועבדה בתפירה בחנות להלבשה תחתונה. לימים עברה המשפחה לגור ברחוב בלפור בתל אביב, כשהכריכייה פועלת במקום, אך מכניסה נפרדת. חנה ישנה עם אחותה בתוך בית המלאכה בין מכונות הכריכייה.1

פעילות בלח"י 

בישוב היהודי בפלשתינה-ארץ ישראל בשנות ה-30 פעלו ארגון ההגנה, וארגוני הפורשים אצ"ל ולח"י. מטרתם של הארגונים הללו היתה דומה – להגן על ארץ ישראל, אך כל ארגון היה ייחודי. אנשי ההגנה פעלו יחד עם מוסדות היישוב בארץ. חלק מאנשי אצ"ל, שלא דגלו במתינות, פרשו מהארגון והקימו את לח"י. הם התנגדו לשלטון המנדט הבריטי ונקטו בפעולות בניגוד להסכמתם של מוסדות היישוב. ראשי לח"י האמינו בבעלות המוחלטת של עם ישראל על ארץ ישראל.2

"חברתי הטובה הייתה בהגנה. כולם היו בתנועת הנוער של ההגנה, זה סיפק להם שירים ובידור", אמרה חנה. "לטעמי, ההגנה לא עשתה מספיק מול הבריטים, שנראו לי צבועים, בהתנהלות מול העם היהודי. בסופי שבוע הייתי מטיילת בטיילת, לאורך הים. גם הנוער היה נפגש שם ונערכו ויכוחים בין קבוצות. לא אהבתי לשוחח עם בנים, היו תינוקיים בעיניי, אך נקלענו לשיח מעמיק עם שלושה חבר'ה וכל שבוע היינו נפגשים ודנים בפעילויות ההגנה ועד כמה לדעתי הן לא מספיקות. החבר'ה היו מלח"י, אך בשלב זה עדיין לא ידעתי על כך, ואחד מהם הציע ליצור לי קשר עם חבר שהוא מכיר."3

בגיל 17 הצטרפה ללח"י. כינויה המחתרתי היה שרה, אותו בחרה בעצמה על שם שרה אהרונסון מארגון הריגול ניל"י שפעל בארץ בראשית המאה העשרים. במחתרת קיבלה חנה הדרכה בשימוש בנשק קל ובחומר נפץ ועסקה בהפצת חומר הסברה, הדבקת כרוזים, תצפיות על יעדי אויב והעברת ציוד ומזון למקום מחבואם של בורחי לטרון בחולות חולון. "נתנו לי סיסמה, זיהו אותי עם עיתון והובילה אותי מישהי, כשאני עצומת עיניים, בין רחובות תל אביב. אני זוכרת שהתאמנתי לזכור את הפניות, לזהות את הרעשים, להריח את הים… עד לרחוב הר קוק. הוכנסתי לחדר, הורשתי לפקוח את עיניי – היה בו שרפרף ושמיכה גדולה תלויה ובה חור, דרכה נשאלתי שאלות רבות. וזהו, הייתי חלק", סיפרה. "פעולות רבות בהן השתתפתי היו של הסברה והדבקת כרוזים. היה עובר אחד עם דלי ודבק ואחריו אחר שמדביק. במקרים אחרים חילקנו כרוזים בכל מקום אפשרי, על מנת לספר את האמת על פעולותינו, שהן תגובה לשלטון הבריטי". המשפחה שלה, סיפרה, סמכה עליה, מה גם ש"הייתי נערה עצמאית ודעתנית. ההורים שלי הבינו מה אני עושה כשהייתי יוצאת בלילות, אך לא התערבו. הם הכירו את דיעותיי ידעו שלא ניתן לעצור אותי".

חתונה – חנה ערמוני וחיים אפלבוים

כאשר נתגלתה זהותה נאלצה לרדת למחתרת. בסוף 1944 נשלחה לרמתיים, שם פעלו שני בורחים מבתי־סוהר, והיא קישרה בינם לבין המרכז. בצריף ברמתיים התקיימו קורסים למפקדים, והיא הפכה טבחית. ב־1945 הועברה לחיפה ומונתה לאחראית על מחלקת הנוער.
בפברואר 1946 נישאה לחבר לח"י חיים אפלבוים ("אלימלך"). חיים היה בתחילה באצ"ל, אך עד מהרה  הצטרף ללח"י מכיוון שנוכח לדעת כח הבריטים אינם מקיימים את הבטחותיהם וממשיכים לדכא את השאיפות הציוניות. תחילה היה מוצב בתפקיד חינוכי והדרכתי בארגון, אך הוא גם השתתף בפעולות רבות כגון ההתקפה על בניין הבולשת בירושלים, ההתקפה על שדה התעופה בכפר ויתקין ופיצוץ גשר נעמן.

פיצוץ גשר נעמן

גם חנה השתתפה בפיצוץ גשר נעמן, שאירע ב-2 באפריל 1942. לח"י ביקשה לפוצץ גשר זה מכיוון שהוא היווה עורק תחבורה ראשי בין סוריה למצרים. האחראי על פיצוץ הגשר היה יעקב בנטוב ("הקולחוזניק"). האחראי על החבלה במסילת הברזל היה משה ערמוני ("נדב") ועמו שתי לוחמות – חנה ערמוני וחנה מרפיש ("נילי"). חנה וחיים גם לקחו חלק בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת ב-17 ביוני 1946, שנחשבת לאחת מהפעולות הגדולות ביותר של לח"י. גם פעולה זו נועדה לחבל בצורה משמעותית בתשתיות ואינטרסים חיוניים לממשל וצבא הבריטי, ובמקרה הזה – לפגוע בצומת העצבים של קווי התחבורה של הבריטים במזרח התיכון ולהרוס את הקטרים החונים שם. יעקב אלקלעי ("צבי"), חבר לח"י שעבד בבתי המלאכה, הציע את תוכנית הפעולה בה השתמשו. הוא הכניס לבתי המלאכה, כפועלים בלתי מקצועיים, את חברי לח"י שהיו אחראים לחוליות החבלה כדי שיידעו היכן נמצאים האובייקטים לפיצוץ. מפקד הפעולה היה בן-עמי יולוביץ ("בועז") וחיים היה סגנו. ההתקפה השיגה את יעדיה בהצלחה רבה, הסבה נזק כבד לבניין, למכונות ולקטרים. אך המחיר ששולם עבורה היה גבוה מאוד – 11 הרוגים נפלו בפעולה ו-23 לוחמים ולוחמות נתפסו על ידי הבריטים ונידונו למאסר עולם. חיים היה בין אלו שנשבו ואילו חנה היתה בין עשרת הלוחמים שהצליחו להימלט בשלום.

אֵם במחתרת

משהתגלה שהיא בהריון, הועברה חנה לתל אביב, להתגורר בבית חמה וחמותה. היא הדריכה גַייָסים באידיאולוגיית לח"י, הדפיסה במכונת כתיבה מכתבים של התנועה לחו"ל, וכן את כתב היד על פרשיית קרב בתי המלאכה, שכתב חיים בכלא עכו והגניב אליה. סיפורו יצא לאור במחתרת בשם "ולא חזרנו לבסיס".

הספר פורסם על ידי לח"י ערב הפריצה לכלא עכו ב-4 במאי 1947. חיים נפל בפריצה זו, כשנפגע מכדור שנורה לעבר רכב המילוט שלהם. הוא מת לפני שהספיק לראות את בִתו אוריאלה, שנולדה ששה שבועות קודם לכן, ב-20 במרץ, ובטרם ראה את סִפרו יוצא לאור.
לאחר הולדת בִתה, חזרה חנה לחיפה כאחראית על מחלקת הנוער, וקיימה קשרים עם אוהדים. משהועבר האחראי על סניף חיפה לירושלים, לקח עִמו את חנה, על מנת שתרכז את מחלקת הנוער הגדולה בירושלים. שם היא היתה אחראית על הפצת חומרי ההסברה, הדבקת הכרוזים והכשרה אידיאולוגית לצד מטלות נוספות.
בִתה אוריאלה היתה עמה, והיא התלבטה לא אחת, בנטלה סיכונים, "מה יהיה גורל בתי אם תתייתם גם מאמה?".4

ספריה

בספטמבר 1948 נישאה למשה ערמוני ("נדב") מאסירי פעולת בתי המלאכה ובעל ותק בבריחות מבתי כלא. נולדו להם שתי בנות – מרים (ימי) ורותי. באפריל 1973 נהרג משה בתאונת דרכים. מאז ועד היום, חנה ממשיכה לפעול על מנת לשמר ולקדם את ההיסטוריה והמורשת של לח"י. היא מתנדבת ב"בית יאיר", בעמותה להנצחת מורשת לח"י ובמוזיאון לח"י ומשתתפת בארגון אירועים המנציחים את מורשת לח"י ואנשיה.

בנוסף, חנה כתבה מספר ספרים: "את מחכה לאליהו?" – קובץ זכרונות מתקופת פעילותה בלח"י; "אל תאחר לומר, אוהב" – ספר ברכות והספדים; ושני ספרי שירה. מלבד זאת, היא מרבה לצייר בזמנה החופשי. 

לקריאה נוספת

  • חנה ערמוני, את מחכה לאליהו?, תל אביב, הוצאת יאיר, 2002.
  • חנה ערמוני, רגעים מתוך ערימה, תל אביב, הוצאת יאיר, 1989.
  • חנה ערמוני, עוד רגעים כמו, תל אביב, הוצאת יאיר, 1989.
  • לאה גלעדי, עליהן לא כתבו, תל אביב, הוצאת יאיר, 1997.

קישורים חיצוניים

מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

הערות שוליים:

  1. חנה ערמוני בראיון למיכל כהן וקרולין בראשית, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, 11.1.2019, רמת אפעל.
  2. מחתרות עבריות בארץ ישראל, באתר מט"ח: הספרייה הווירטואלית.
  3. ראיון עם חנה ערמוני, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, 11.1.2019, רמת אפעל.
  4. ראיון עם חנה ערמוני, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, 11.1.2019, רמת אפעל.

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

בלאדי מורי ללא פילטרים

Reading Time: 8 minutes לפני שבועיים הסתיימה העונה הראשונה של "בלאדי מורי", קומדיה רומנטית קלילה (אפשר להתווכח על זה), המביאה למסך את הסוגיות של נשים ברווקות מאוחרת. ישבנו לשיחה עם סתיו אידיסיס, יוצרת הסדרה

קראי עוד »