לפני יומיים יצאה רשימת שירי השנה של גלגל"צ, ואחרי שני מבטים קצרים, באופן לא מפתיע במיוחד, היא נראתה לי לא הגיונית בשום צורה שהיא. איך יכול להיות שיצאה כל כך הרבה מוזיקה חדשה השנה, ומתוך ארבעים שירי השנה של גלגל"צ, כל כך מעט מוזיקה נשית? לתחושתי, שנת תשע"ח היתה רוויה במוזיקה נהדרת, סינגלים ואלבומים חדשים הגיעו מכל עבר, והרגשות זרמו בנהר. טון של מוזיקה ישראלית חדשה שטפה את אוזניי. אלו הם אלבומי השנה שלי.
תמר לינדר – כן
תמר לינדר באלבום בכורה – "כן" – שאמנם יצא בסוף שנה שעברה, אבל ליווה אותי במהלך השנה הזו כמעט כל יום, ולצערי, חף מאוזניהם של רבים.
"כן" חדר לי ללב ללא התראה מוקדמת, אלפי סגנונות ב-11 שירים בלבד, רגישות שאין שנייה לה, משפטים שנחרטים בלב הרך שלנו. כל מי שמכיר אותי יודע שספוקן וורד זה לא כוס התה שלי; אבל באמצעות הפקה ענקית, צירופי מילים שמשאירים חותם עמוק, קול עם כוונה רבה, נחישות ועדנה, תמר הצליחה להתחמק מכל הגדרה. ויצרה אלבום מרתק, שבכל שמיעה מחדש חושף לנו עוד קצת מהתמונה השלמה. הבגרות של תמר מורגשת בכל גרם באלבום, והמון ניסיונות מוזיקליים שהיו יכלו בקלות להסתכן בחוסר ייחודיות ועוצמה, התגלו כמסקרנים ושלמים.
עינב ג'קסון כהן – "שני לבבות"
אסופת שירי הפסנתר האהובה עלי השנה, בין זוגיות, פרידות, והחיים עצמם, ניצבת עינב ג'קסון כהן עם פסנתר דומיננטי ומדויק ויוצרת שמונה שירים – קטנים וגדולים כאחד. שני הסינגלים שקדמו לאלבום "למזרח" ו"שלוש אפשרויות" השאירו אותי מחכה בכיליון עיניים לאלבום, וכשהוא יצא מיהרתי לשמוע. "שני לבבות" (אותו גם כתבה), הוא אחד מהשירים האהובים עלי מהאלבום בזכות הפזמון "גם אם הבית עולה באש/ לא אגלה להורים/ אם שני לבבות יש/ שניהם שבורים", הקסים אותי מהפעם הראשונה. אישי כנה ובעל רכות מסוימת שהיתה חסרה הרבה זמן.
גם אצל עינב הבגרות ניכרת, ב"שני לבבות" עינב מנימליסטית יותר, ומצליחה להעביר רגשות כמעט מדויקים. האלבום כל כך אישי, והופתעתי לגלות כי ארבעה שירים ממנו נכתבו ע"י כותבים אחרים. ברגישות יתרה, עינב מצליחה לתפוס את המקום שלה בכל שיר באלבום, וגורמת לנו להרגיש כאילו הוא שלה לגמריי.
קובארי – "בת זקונים"
אני מודה, קובארי קרובה ללבי כבר שנים, מאז ששמעתי לראשונה את "פתרונות זמניים" והתאהבתי. היא בלטה בין ים של מוזיקאים והצליחה למלא לי את הפלייליסט בכל פעם מחדש. כשיצא האלבום – הרגשתי שאני יוצאת איתו לאור גם. בחלק נרחב מהשנתיים האחרונות האלבומים הקודמים של קובארי היוו לי פסקול מסוים לחיים. וכמה שהיה שווה לחכות לאלבום הזה.
קובארי הוציאה את אלבום הקיץ שלי, מרענן, חזק, לפעמים קיצי, ולפעמים חורפי, שמח, עצוב מתוסכל ובעיקר מתבגר. מ"סנטיאגו" החשוף והאמיץ, וכנה עד כאב. "שתיים שתיים" העדין והמעט פסיכדלי ועד ל"לוקס והאנה" המגולל את אחד מסיפוריה של אביגיל באירופה. סיפורים רבים, לב שבור, היום יום שלנו. אלבום שהולך להישאר בתודעה שלנו זמן רב.
שרון טובה לוי – מקום
בין מזרח למערב, וכמעט בסוף השנה, שרון טובה לוי באלבומה החדש – "מקום". לא מעטים מחברי הפייסבוק שלי הספיקו כבר להכריז עליו כאחד מהאלבומי השנה. עם בזוקי שפותח וקול שבא לכבוש. שרון מגישה לנו אלבום מגובש וחכם, האלבום מתהדר בטקסטים מעולים, חדים, מדויקים, בלי מריחות ובלי שטויות, שרון יודעת בדיוק מה היא רוצה להגיש למאזין, ומצטיינת בהגשה מצוינת ועמוקה, שהופכת את חווית השמיעה למרגשת עוד יותר. האלבום נהדר לשמיעה רציפה, מה שלא מובן מאליו בימים שבו מרבית האלבומים נשמעים כמו אסופת שירים תלושה. כל שירי האלבום הכרחיים על מנת להפוך אותו לשלם, והתוצר הסופי נהדר. לדוגמה, ב"מעלית" שרון שרה "תאר לך היינו נתקעים במעלית/ בצורה אחראית/ היית לוחץ על כל הכפתורים/ שלי/ תקועים". משפטים כל כך קטנים, שנכנסים לחדרים הכי פגיעים ללב במהירות אדירה.
מוזיקה לפרסומות – הילה רוח
היוצרת האהובה, אשר הוכתרה כבר מספר פעמים כ"מלכת האינדי הישראלי" שיחררה את אלבום הסולו השני והמצופה בחודש יוני האחרון, שמו – "מוזיקה לפרסומות". והוכיחה למה היא עדיין אחת היוצרות הכי בועטות שיש פה כיום.
בין ים השירים, האחרון שבהם הוא – "אני לא יודעת לשחות", הדיסטורשיין מתרחק והכנות מתקרבת. עברו ימים שלמים בהם שמעתי רק אותו. ריף גיטרה ממכר שמזכיר במעט את צ'רלי מגירה; כנות עצובה שמבקשת בעיקר המון הכלה אהבה והבנה.
בשיר אחר – "באפלו ביל" – שיר הקושי הקיומי, רוח חוזרת שוב ושוב על המשפט "אני רוצה לבכות אבל אני מרים". סיטואציה שכל אחד יכול להזדהות איתה בקלות, והיא הצליחה לתרגם אותה למילים הכי נכונות.
עדן דרסו – כתר שקוף
והנה מגיעה ילדה בת 20, ומערערת על כל מה שחשבנו. כמה אומץ וחן בעדן אחת, חריפה מתמיד, רעננה, לוקחת את "הראפ הנשי" אלף צעדים קדימה. צועקת על הבעיות, מבינה אותן, ולא סתם זוכה לכל כך הרבה הצלחה. הכנות המרשימה של עדן, בתוספת של האופי הצעיר, וחוויות וסיפורים שיקרצו לכולם. בדרך כלל אני מתקשה עם היפ הופ ולקח לי המון זמן להתחבר לסגנון. אבל עדן גורמת לי לרצות להיות בהופעה, לדעת את כל המילים בעל פה, ולשיר מתוך הלב יחד איתה, ועם כל הקהל. קופצים רוקדים, ומתכוונים לכל מילה.
קרדיט לתמונות:
הילה רוח: צילום, איתי מאיר.
שרון טובה לוי: צילום זוהר שטרית
קובארי: עיצוב בועז סידס
עינב ג'קסון כהן: צילום אלה ברק
תמר לינדר: צילום חן ושגל
