חצי שעה לתוך "אלדין" של דיסני וכל מה שאני חושבת הוא "אלוהים אדירים זה לא היה עובר היום". לעומת זאת, אני לא מכירה מישהו או מישהי מדור המילניאלז שאליו אני משתייכת שלא יודעים לשיר במלוא הפאתוס את A Whole New World, מהסרט שיצא בתחילת שנות התשעים.
חשבון סופי:
בזמנו, דיסני בהחלט הצליחו לתרגם לכסף וללהיטים את הסיפור על ילד בגדדי יתום (לפחות לפי הגרסה של אלף לילה ולילה), שמוצא את עצמו באמצע מזימה של יועץ נכלולי שמתכנן להשתלט על הממלכה בעזרת מנורת קסמים. את הג'יני שיצא מאותה מנורה דיבב רובין וויליאמס עליו השלום. הסרט נחשב להצלחה מסחררת ורווחית לאולפנים.
מה, טום קרוז לא נראה עיראקי?
אבל מה שעבד בתחילת הניינטיז לא היה עובר היום. הסולטאן לבן למרות שהעלילה מתרחשת במזרח התיכון, יסמין ואלדין נראים יותר כמו הודים מאשר מצרים, והפנים של אלדין צוירו לפי הפרצוף של טום קרוז (חסר שורשים עיראקים, למקרה שתהיתן).
אם צוות האנימטורים היה מציג את הדמויות בישיבת הפקה ב- 2020, הם היו מואשמים בגזענות בוטה כלפי ערבים, מאבדים את עבודתם, והרשת החברתית הייתה מטביעה אותם בשיימינג. וכדי לא להתעלם מהאנטישמיות השקופה של תחילת שנות התשעים, אזכיר שלתוכי של ג'פאר, היועץ הרשע, קראו יאגו ודיבב אותו קומיקאי יהודי בשם גילברט גוטפריד.
אבל דיסני כן מכירה בשינויים חברתיים. ב- 2019 יצא לסרט עיבוד לייב אקשן עם וויל סמית' בתפקיד הג'יני, וצוות של שחקנים אלמונים אך מגוונים אתנית. בכל זאת, פיתחנו קצת רגישות לדברים האלה, והיום אף אחד לא היה מעז ללהק לבן לשחק תפקיד של שחור. לפחות ככה נדמה לי, אבל עם הוליווד אף פעם אי אפשר לדעת.
מה, זה לא פוליטיקלי קורקט?
בואו נתחיל מהקל: תשכחו מבכדל. הסרט לא היה עובר את המבחן הזה. אבל הסרט לא עובר גם את מבחן הפוליטיקלי קורקט של 2020: הנסיכה יסמין מכריזה שהיא לא פרס והיא לא תתחתן בשידוך כפוי אלא רק מאהבה. בזמנו זה היה מאוד מתקדם. היום היא הייתה מתויגת בתור "עלאק פמיניסטית".
אלדין של ימינו היה חוטף על היותו Fuck Boy, והג'יני של רובין ויליאמס היה נערך החוצה ברובו כי ויליאמס אלתר ללא הרף קללות ובדיחות סקס. אה, ובשיר הפתיחה יש שורה על כך שבמקום הזה כורתים אוזניים אם לא אוהבים את הפרצוף שלך. לא מגניב. פלא שהשורה נערכה החוצה בגרסה של 2019?
אפשר לומר רק דבר אחד על הסרט של דיסני: במציאות של היום אין מצב שזה היה עובר. האנימציה עדיין יפה, הפסקול עדיין מלא פאתוס וכיפי, אבל לסרט אין מקום במציאות של נסיכות כמו אלזה ומואנה. אני נשבעת שבשלב מסוים אפילו המחשב שלי החליט שזה לא מתאים לו וסירב לשתף פעולה עם הצפייה, וקשה להאשים אותו.
מה, בהודו יש קולנוע אחר?
אני חייבת להתוודות שדיסני נמאסו עליי פחות או יותר ברגע שהפכתי להיות בת 18. אני גם לא אוהבת מחזות זמר, ואפשר לספור על יד אחת – בהגזמה – את אלו שאני סובלת. אבל אני כן מאוד אוהבת את הקולנוע ההודי, שהשורשים שלו מגיעים ממקום אחר לגמרי מהמחזמר המערבי וכל קשר בינם הוא מקרי בהחלט. ולכן, תארו לעצמכן כמה שמחתי כשגיליתי שב-2009 נוצרה בבוליווד גרסה לאלדין.
בוליווד, כמו שהיא עושה לא מעט (חפשו את הגרסא שלה לרומיאו ויוליה), לקחה את האגדה והפכה אותה על הראש. התוצאה היא שאלדין ויסמין הם תלמידי קולג', ג'יני עושה ראפ, ויש עוד ג'יני מרושע שהוא מופת לארכי נבל ואתן תיהנו לראות את זה בשיר בשם Girigiri.
בבוליווד יסמין לומדת קראטה והג'יני חולם על הפנסיה שהוא עתיד לצאת אליה בעוד חודשיים. אלדין הוא חנון חמוד שגדל אצל סבא שלו, כי ההורים שלו היו ארכיאולוגים שמתו במפולת שלגים בזמן חיפוש אחרי המנורה.
מה, הבשורה העדכנית מגיעה ממומבאי? (ולא כוללת את וויל סמית'?!)
כשהג'יני מופיע, אלדין הבוליוודי לא רוצה להביע משאלה. הג'יני מתמרמר על האדון המוסרי שלא מבקש דבר, כי אם ימשיך לשתוק חוזה התעסוקה שלו יוארך בעוד מיליון שנה בהן יהיה תקוע במנורה (ויסבול מכאבי צוואר).
הג'יני הנחוש משכנע את אלדין להביע משאלה שיסמין תתאהב בו. אלדין מסכים ואז מתחרט, כי הוא מבין שאהבה שמגיעה בעקבות משאלה אינה אמיתית. הוא מבקש מהג'יני שיבטל את הקסם ויעזור לו לחזר אחרי יסמין בלי קסמים.
הגרסא הבוליוודית, אם כן, מציגה את הסיפור בצורה אחרת, וגם עוזרת להבין את חלק מהחסרונות של הגרסא ההוליוודית. כאן נמצא גבר שלא מוכן לשקר ולהונות כדי להשיג את הבחורה. ונמצא אישה שמוצאת דרכים קונקרטיות לצאת מתפקיד "הנסיכה המתחתנת", למשל כשהיא לומדת להילחם.
אז זו בוליווד, ויש פה חורים בעלילה, ואני לא לגמרי עוקבת אחרי ההגיון (אולי כי אני לא הודית, ולא מדברת הינדי או מכירה את התרבות). אבל עדיין, הגרסא הבוליוודית מהנה. בעיקר מצוינים אמיטאב באצ'אן (Amitabh Bachachan) שמגלם את הג'יני הטוב וסנג'יי דוט (Sanjay Dutt) שמגלם את הג'יני המרושע. הם מוכיחים בפעם המי יודע כמה למה הם נחשבים לחלק מהאצולה הגבוהה של בוליווד.
אז כמו שאומר הג'יני בראפ שלו, "אלדין, תן לי כיף!". תודה לך בוליווד, זו אחת הגרסאות הכי מגניבות לאלדין שאני מכירה. ובזמן שהפניתי גב לאולפני דיסני ולייצוגים שהם מייצרים, מצאתי ביבשת אחרת דרך ליהנות מהסיפורים שאהבתי פעם, בצורה שמתאימה הרבה יותר לערכים שלי כאישה בוגרת.
אהבת את מה שקראת? נמשיך עם "בחזרה לדיסני" גם בשבוע הבא, עם סיפור אגדה חדש. ועד אז, לכתבות הקודמות בפרויקט לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: hatemddd מאתר Pixabay, איור "הפמיניסטית הרדיקלית": נעה כ"ץ, לוגו "בחזרה לדיסני": גילי רומן, קומיקס: באדיבות feministdisney
