פוליטיקלי מצלמות: יעל ארגוב חכמון

יעל ארגוב חכמון, בת 46, נשואה לעמוס ואמא של נדב ואיתן. בשנות העשרים לחייה סיימה בהצלחה תואר ראשון בכלכלה מטעם אוניברסיטת תל אביב ועבדה שנתיים במקצוע. בירח הדבש גמלה בליבה החלטה ללכת ללמוד ציור במדרשה בבית ברל מאחר והרגישה שמשהו בחייה חסר. שם התאהבה דווקא בצילום סטילס. חדר החושך משך אותה וחשף אותה לעולם חדש בו מתגלים דימויים מבין החומרים הכימיים. בעת לימודיה החלה ליצור סדרת צילומים שעסקה בה וביצירת המשפחה החדשה. עם לידת בנה השני הוציאה בשותפות עם דור חזקיה ספר ילדים בשם "דברי פלאים". בעקבות טכניקת יצירת האיורים בספר החלה ללמד חשיבה יצירתית וצילום במכון "אריקה לנדאו" וכן בבתי ספר למחוננים. לפני שנה סיימה תואר שני בחינוך בסמינר הקיבוצים ובמקביל החלה לנהל את "מרכז עמי"ת למחוננים" בתל אביב. בשנת 2012 אצרה בשיתוף עם הגלריה לאמנות אום אל פחם תערוכה בשם "בית מקום" בהשתתפות 17 אמנים ואמניות, יהודים וערבים. בשנת 2016 צילמה עם היוצרת אושרי חיון את "נשים באדום" תערוכת צילום בהשתתפות נשים משדרות בעקבות מצב ה"צבע האדום" המתמשך. בשנת 2017 הציגה את תערוכת היחיד "שמורה", שאצרה מיה ענר, בגלריה "ויטרינה" במחלקה לעיצוב HIT מכון טכנולוגי חולון.

"הגעתי לצילום אחרי שלמדתי ועבדתי ככלכלנית בחברת מחקרי שוק בערך שנתיים. חשבתי שאני מתה, הבנתי שזה לא יכול להיות מה שאעשה בחיים. ביום שהתפטרתי התקשרתי למורה לציור – האמן גלעד קידר, מתוך אהבה גדולה לאמנות ולציור . אחרי כשנה בסטודיו של גלעד, שטיפח ונתן לי ביטחון, הבנתי שאני בכיוון הנכון והלכתי ללמוד ציור במדרשה. שם גיליתי מה זה חדר חושך וזה ריגש אותי בטירוף. נייר לבן ריק שפתאום הופיע עליו הדימוי. נכנסתי למדרשה בהריון וילדתי אחרי חצי שנה את הבן הבכור שלי. אז הצילום והילד הראשון הופיעו פחות או יותר באותו זמן בחיים שלי ולגמרי שינו אותם.

התחלתי לצלם את מה שהעסיק אותי כל רגע באותה תקופה: בנייה של משפחה. התחלתי, דרך הצילום, חקר מתמשך שלי. כאשה, כאמא; צילומים של היומיום החדש, צילומים מבוימים יחד עם הבן שלי… ההתחלה של משפחה ואימהות היתה מורכבת בשבילי ואת כל הקושי והאתגרים יצרתי בתמונות שלי. הסדרה הראשונה הזו היא מה שבנה אותי כצלמת. מאז, העדשה מופנית לעבר האנשים הקרובים והיקרים לי בחיי, לתוך הבית שלי או לתוך חללים ביתיים אחרים. נושא אחר שעולה בצילומים הוא טבע עירוני, כדימוי של יצור שמשתלט ויוצר אימה, ברצון של האדם לסדר ושליטה. מאד רלוונטי לנו בימים אלה".

"ההשראה הכי חזקה שלי בתקופת הלימודים היתה סאלי מאן. הצילומים שלה היו כל כך חזקים עבורי כאמא בתחילת הדרך וגם הכילו יופי ואסתטיקה קיצוניים. יותר מאוחר הגיעה נאן גולדין. כל רגע שהיא תפסה היה קטן (במובן האינטימי) ועוצמתי באותה מידה,. האסתטיקה המיוחדת שלה והפלטה הצבעונית יוצאת הדופן שיש לצילומים של נאן גולדין היו מרגשים ומעוררי השראה. התחברתי גם לנורמליות שהיא יצרה בכך שהביאה אינטימיות מהחיים של ה"שונים". הצילומים שלה מתיחסים בחמלה ושוויון לכולם, זה היה מאד חזק ומשפיע. היא עשתה מהפכה אמיתית בצילום. ההשראה הזו איפשרה לי לעסוק בזכרון על ידי שימוש בצבעוניות ובמראה "מלוכלכך" של הפריימיo' כמו של סרט צילום שמשאיר גוון צהבהב על כל תמונה. ככל שהשנים עוברות אני יותר מתחברת גם לאלינור קרוצ'י ולעשייה הכנה והאינטימית שלה".

"האוטומט שלי יוצר עוד ועוד רגעים של המשפחה ושל טבע עירוני. אבל יש לי תחושה כבר תקופה שמשהו צריך להשתנות. אחרי שאמא שלי נפטרה התחלתי לצלם סרט על הגירושים של ההורים שלי. זה החזיק רק זמן קצר, הבנתי שאני לא יכולה. אני רוצה ליצור משהו שקשור ביופי ואסתטיקה במובן העמוק, של הטבע והקיום. היום חשוב לי ממש שהיצירה שלי תהיה ממקום חיובי ולא מקום של סבל. התבגרתי.

מה שברור לי כבר הרבה זמן שאני רוצה לצלם זה "פרלמנטים", קבוצות של אנשים בגיל מסוים, שנפגשים בים או בבתי קפה שכונתיים "של פעם" ויוצרים קהילה, פעילויות וטקסיות שמרתקת אותי. יהיה רגע בו הפרויקט הזה יתחיל. אם הייתי דוקומנטריסטית בנשמתי כבר הייתי עושה את זה מזמן".

"הייתה תקופה שצילמתי את עצמי המון. היום זו משימה בלתי אפשרית בשבילי. יש לי בראש צילום שלי עם נדב כשהיה קטנטן, שכבנו על המיטה של אמא שלי, סבתא שלו, מול שידת איפור גדולה שהיתה לה, עם מראות ממול. צילמתי אותנו דרכה ואני זוכרת את הרגע הזה שבו צילמתי וגם הבנתי שאני מחפשת משהו ועדיין לא יודעת מה. זה צילום שאני צריכה לחפש ולהוציא מהארכיון"

עוד תמונות באתר האינטרנט ובאינסטגרם של יעל