מאת: רעות כהן
בעוד שהרפואה נולדה ביוון העתיקה והתבססה ברובה על הגוף הגברי, מבלי התחשבות בהבדלי המגדר, ענף הפסיכיאטריה נולד גם כן בידי גברים, תוך חקירה בעיקר של נפש האישה, דרך עיניים גבריות. זו אולי אחת מהסיבות לכך, שגם היום הפסיכיאטריה נוטה להתעלם מהבדלים בין נשים וגברים. אנו רואות את זה, ונפגעות מכך, כשמדובר באבחון מחלות נפשיות אצל נשים, בטיפול התרופתי שהן מקבלות ובתנאי האשפוז שלהן.
מאז הולדת הפסיכיאטריה ועד ימינו עברו הרבה מים בנהר, כיום נשענת הפסיכיאטריה ברובה הגדול על ספר הפסיכיאטריה האמריקני, ה DSM , שיצא לראשונה בשנת- 1952 עם 60 אבחנות של תסמונות נפשיות שמכוונת אנשי ונשות מקצוע לקבוע אבחנות למטופלים/ות. בשנת 2013, בגרסתו החמישית, הגיע לשיאו עם מעל ל-600 אבחנות ומחלות.
כבר זמן רב שיש מבקרים רבים לרשימות הסימפטומים, בטענות על הטיות תרבותיות ומגדריות באבחנות, וגם שימוש אפשרי לרעה בתווית "מחלה" או "לא נורמאלי". חוקרות פמיניסטיות בימנו שמות לב כי ישנן אבחנות פסיכיאטריות הנפוצות במיוחד אצל נשים. הן מבקשות לבחון האם יתכן כי השימוש בתווית מחלה/הפרעה משרת את הסדר הפטריארכלי, וממשטר נשים שהתנהגותן חורגת מהנורמה, מעין גלגול מודרני לאבחנה שנקראה בעבר "היסטריה". השימוש במונח זה נעשה לראשונה ביוון העתיקה, ביוונית פירוש המילה "היסטרה" הוא רחם. זאת לא בהכרח כביטוי נפשי, אלא כמכלול תופעות, רובן פיזיות, מהן סבלו נשים ונחשבו אז כבלתי נורמטיביות.
ההפרעה 'נוירוזה היסטרית, הפרעה סומטופורמית', שהשתנתה בשנות השמונים ל"הפרעה סומטיזציה", היא המשך ישיר של ה"היסטריה הנשית" ולמרות כי טוענים כיום שלא רק נשים סובלות ממנה, לרוב נשים מאובחנות בה. הפרעה זו מתאפיינת במצבים גופניים לא ברורים, חולשה, כאבים, דיכאון, עייפות ועוד.
הפרעה נוספת שמתקשרת ל"היסטריה" הקלאסית היא 'הפרעת אישיות גבולית' (Borderline personality disorder), בה מאובחנות כ- 75% נשים, ומתאפיינת במצבי רוח קיצוניים ומתחלפים, אימפולסיביות, פרובוקטיביות, נטייה לפגיעה עצמית ופסיכוזה.
החוקרת האמריקאית, ננסי פוטר, טוענת במאמרה המרתק כי 'הפרעת אישיות גבולית', בנויה מתכונות אופי נשיות- סטראוטיפיות, אותן מגנה החברה. לדבריה, גם גישת המטפלים לא פעם בעייתית, בשל אמונה קדומה שמטופלות אלה הן מקרה קשה לטיפול. בדומה לכך טוענות החוקרות האמריקאיות, לאורה מילאנו ופטרישיה הרץ, שאבחנה סטריאוטיפית זו מתעלמת מההיסטוריה הנשית, מסבלן של נשים, עדיין, מאלימות, אפליה והטרדות מיניות.
החוקרת, ברייה ברגר, פרסמה מאמר באתר אוניברסיטת שיקגו, בו היא מציינת בין היתר, שהסימפטום של פגיעה עצמית נשען על מה שהחברה מכירה כפגיעה עצמית, האופייני יותר אצל נערות ונשים, למשל פגיעה הנעשית בחתכים בעזרת להב. יש כאן התעלמות מפגיעה עצמית מהסוג הפחות "מובן מאליו", או אפילו כזו בה החברה רואה ערך מוסף, כמו יחס כפייתי לעבודה, האופייניים יותר אצל גברים.
כאשר מסתכלים כך על הדברים, דומה הדבר להפרעת הOCD – (הפרעה טורדנית כפייתית), על אף שאיננה נפוצה יותר אצל נשים. לגביה טוענים מחקרים מסוימים, שהנטייה לקבוע מה אובססיבי תלוית תרבות ומגדר, ולכן איננה בהכרח אובייקטיבית. למשל, מחשבות טורדניות כפייתיות, נובעות אצל נשים לא פעם מתוך עודף בתחושות אשמה וחרטה. תחושות קשות המובילות לחרדה קשה, שמופנות בעיקר כלפי נשים ולכן הן בעיקר יהיו אלה שיזדהו עימן. אולם, האם מדובר ב'הפרעה נפשית אובססיבית', או בבעיה חברתית בסביבה בה נשים מחונכות לחוש יותר אשמה, בושה וחרטה?
פסיכיאטריה של נשים: האם הכדורים שרשמו לנו מתאימים לגוף שלנו?
לאבחנות משמעות רבה גם מבחינת מתן תרופות בסובלות מהפרעה/מחלה נפשית. האבחנה מכוונת לסוג טיפול תרופתי, שלא פעם קודם לטיפול הפסיכולוגי בחשיבות שלו, גם בשל מעמד כוחני של הפסיכיאטריה על הפסיכולוגיה, ושעלול להזיק במקרים של אבחנה שגויה וטיפול תרופתי לא מתאים.
הפסיכיאטרית הבריטית ג'ואנה מונקריאף פועלת בשנים האחרונות, לצד עבודתה כרופאה, למען מודעות כלפי הטיפול התרופתי. לטענתה, יעילותו של הטיפול התרופתי לא מוכח, כך גם נזקיו. היא מזמינה את מתנגדיה לחפש מחקרים מספקים, בנוגע השפעות ותופעות התרופות, ואומרת כי בעצמה מחפשת לאורך כל שנות פועלה, אך לדאבונה אלה פשוט לא קיימים.
כאשר מתייחסים להיעדר המחקרים והמידע באופן מגדרי עולה השאלה, עד כמה מודעת הפסיכיאטריה להשלכות תרופות כאלה אצל נשים? למשל, כשילדה מקבלת ריטלין, או כשנערה מקבלת תרופה אנטי דיכאונית, האם ידועה השפעת הכימיקלים על התפתחותן הנפשית והגופנית, לא רק המיידיים והברורים, אלא גם הממשיכים לאורך החיים? במקרים רבים לא יוכלו א.נשים, שהיו או שעודם, מטופלים בתרופות פסיכיאטריות לקשר בין זאת לבין בעיות גופניות, שעלולות לצוץ בהמשך, מפאת מחסור בידע.
גם במקרים בהם ישנה מודעות, הבעיה המגדרית לא בהכרח זוכה ליחס הולם. נשים באתרים ובפורומים שקיבלו למשל תרופות לטיפול באפילפסיה, הניתנות גם כמייצב מצב רוח בהפרעות נפש, מדווחות שרשמו להן את התרופה לצד גלולות נגד הריון. כאן מדובר בשילוב מסוכן, שמפחית את בטיחות הגלולה ובמקביל מעלה סיכויים למומים בעובר. כך שעל אף המחקרים שכן קיימים נדמה שישנה בעיה נוספת, לא תמיד מודעים להם הפסיכיאטריים ורופאי הנשים כאחד.
כשהאשפוז מסוכן יותר למטופלת מאשר העולם החיצוני
השיח בפסיכיאטריה מוביל באופן טבעי לנושא האשפוזים הפסיכיאטריים. השאלה מתי האשפוז נחוץ היא שאלה קשה, שהרי אשפוז יכול להועיל בהפחתת סכנה למאושפז.ת, אבל יתכן מאד כי מערכת בריאות נפשית מודעת יותר, בכלל ומגדרית בפרט, הייתה מונעת מצבי אשפוז שמסוכנים בעצם למאושפזות.
חוקרת תחום הנפש בישראל והפעילה הציבורית, דליה וירצברג, תיארה בדיון בוועדת ביקורת המדינה לפני כשנתיים את בתי החולים בישראל, בראשם אברבנאל הידוע לשמצה. היא מספרת שהם לא פעם חסרי פרטיות לנשים, ללא הפרדה ראויה בין הגברים אשר הגיעו מרקע נפשי לאלו שהגיעו מרקע אלים. חיבוק או סתם הבנה מהצוות, היא אומרת, זה בכלל לא על הפרק.
לצד הדוגמאות לזוועות היא משתפת כי קיימים מקומות אחרים, בהם הטיפול מכבד ועדין, אך זאת במרפאות פרטיות בלבד. לדעתה, מביקור בו ערכה במרפאה כזו, מדובר באופן טיפול שאינו בהכרח יקר יותר עבור המדינה ואף ככל הנראה יקר פחות, אך דורש חשיבה מחודשת לגבי השיטה. תגובה ראויה לדבריה מראש הוועדה היא לא בדיוק קיבלה שם.
גם החוקרת, ברייה ברגר, מציינת במאמר המצוין מעל, שישנן שיטות טיפול חדשניות- פמיניסטיות, למשל בהפרעת אישיות גבולית אבל לא רק. היא מתארת כי דרך שיחה עם עובדת סוציאלית בגישה פמיניסטית, ההתמקדות אינה בטראומה בלבד וללא הישענות על אבחנה פסיכיאטרית, אלא בראייה אחרת של הסיפור האישי, "שינוי הנרטיב". זאת כדי שתוכל המטופלת לבנות לעצמה הסתכלות חדשה על חייה.
לדוגמה, מטופלת אשר סובלת מדפוסי חשיבה והתנהגות, שנבנו בשל תנאים מגדריים ומעמדיים לתוכם גדלה, תפתח מודעות לגבי הדפוסים שאינם משרתים אותה, ואף מזיקים לה. זאת לצד הבנה כי ניתן להפריד בינה לבינם, שאין היא מוכרחה להישאר כלואה בהם, גם אם גדלה לתוכם, וכי היא יכולה עדיין להיות בעמדה יחסית של שליטה על חייה. סוג כזה של מהלך טיפולי הוא גם אקט של מרד במוסכמות ויחסי הכוח החברתיים, ומציאת אלטרנטיבות להם.
גישה כזו, בה יש לאישה אחריות על המשך חייה לצד הבנה שאין היא אשמה, אך מצד שני איננה חייבת להישאר בחוויית הקורבן, היא גישה בה לא ממהרים לאבחן ולקטלג. הריפוי איננו "תיקון", אלא אפשרות לתת מקום למורכבות האישית, לחוויות הקשות, להבדלים שבין אישה לאישה, ולפער הקיים בינן לבין הסדר החברתי. אלו יכולים להיות היסודות של פסיכיאטריה של נשים.
אם הכתבה עניינה אותך, כדאי לקרוא עוד כתבות בנושא רפואה מגדרית
הוידיאו במרכז הכתבה: אפרת טלבי מהמכון הטכנולוגי חולון קריינות: לילך שיר
