מאת: רותי אמנו*
לאישה שאנחנו חוגגים היום יש מקום של אמת בחיי מאז שהייתי קטנה.
כשניצן שאלה אם ארצה לכתוב על עפרה משהו, אני לא חושבת שהיא הבינה מה היא עשתה.
עפרה חוצה איתי צמתים רבים.
איכשהו, משהו שהיא מעורבת בו: אם זה שיר, סרט או אפילו דגימה של הקול שלה, האירו לי נתיב, העניקו לי תשובה ומסרו דרישת שלום מאישה שלא פגשתי בחיי.
מכאן ארצה להתחיל.
השנה היא 1998 וצמרמורת עלתה ממורד גבי אל קצה שערות ראשי
זה לא שלא שמעתי אותה שרה קודם,
וזה לא שלא הכרתי את הסיפור עליו היא שרה,
זה משהו אחר שתפס אותי לא מוכנה.
״ילדי הטוב והרך, אל תירא ואל תפחד״
ישבתי בקולנוע בת ים כשעל המסך עלו כתוביות באנגלית. הסרט התחיל, אבל השירה – בעברית וראיתי שכל האנשים באולם חושבים כמוני: "נכנסתי לגרסה המדובבת?"
My son, I have nothing I can give
But this chance that you may live
I’ll pray we'll meet again
If He will Deliver us
כל האולם השתתק, הסתובב חזרה למסך והקשיב לסרט.
ואני הבטתי פעורת עיניים ביוכבד, אימם של מרים, אהרון ומשה
גוון עורה שחום
עינייה כהות
שערה שחור וגלי,
וצבע קולה חם, צבע שאי אפשר לטעות לגביו
צלול,
נקי,
הקול הזה שיכל לבקוע שערי שמים
זו עפרה.
כנערה בת 18, בת למוסדות החינוך של הכיפות הסרוגות זה הימם אותי.
עשרות שאלות רצו בראשי מול המסך: איך הנערה המסורתית הזאת חצתה את שכונת התקווה והתיישבה בבירת האימפריה? איך לא ידעתי שהיא מדובבת את הסרט? איך הם פתחו את הסרט בעברית שלה? ואיך הם בחרו לעצב את דמותה אל תוך הסיפור?
אני עוד לא ראיתי סרט שנפתח בגיבורה תנכ״ית שנראית או נשמעת כך, בטח לא סרט מצוייר.
Hush now my baby, be still, love, don't cry
Sleep as you're rocked by the stream
Sleep and remember my last lullaby
So I'll be with you when you dream
על שפת הנהר, כשהיא טומנת את בנה בתיבת גומא,
רגע לפני שהיא משחררת אותו לחסדי האל,
מבקשת יוכבד שבנה יזכור את שירתה, כדי שהיא תמיד תהיה לצידו.
הנהר גועש וחיות היאור מתעוררות
מרים עוקבת אחריו ומתפללת שישוב,
האור עולה על מצריים,
והקול של יוכבד, בסלסול ששובר לי את הלב – מהדהד בין הפסלים והעבדים: deliver us
השנה היא 2015 ואבי הלך לעולמו
אני נשקתי לגיל 36, עדיין דתייה, עדיין לבד, עדיין מצביעה לימין
המילה תמימות מדברת אל הפנימיות שלי, לעומק.
לעולם זה נראה שאני תמיד מניעה קדימה,
לעצמי זה ברור שאני כבר שנים עומדת קפואה.
בשנה של אבא הפכתי אובססיבית לסרט נסיך מצריים.
ראיתי אותו פעם אחר פעם, התייחסתי אליו קצת כמו "שמיכי",
חפץ מעבר שעזר לי לקום בבוקר ולהתמודד עם שיבוא.
האזנתי לפסקול באוזניות, ראיתי את הסרט בכל הזדמנות,
אבל אם תשאלו את רותי של 2015 למה, היא לא תדע לומר לכם מה העניין.
במשך חודשים ארוכים אחרי מותו של אבי, הרגשתי שאין לי אוויר
שפיל ענק התיישב על החזה שלי ומנע ממני מקור נשימה.
הפיל הזה הפך כבד יותר ויותר ועם כל שבת שנכנסה או חג שנחגג האוויר הלך ונחסם.
הבנתי שאני מקיימת חיים שלא בחרתי, שנולדתי אל תוך הלכות שכבר לא תאמו את האמת שלי.
שאני חיה בתוך משנה סדורה ומקיימת אותה רק כי כך התרגלתי לפעול.
אבל פחדתי.
פחדתי לנסות דרך אחרת, פחדתי ממה תאמר הסביבה שלי, פחדתי לעשות צעד כל כך גדול בגיל שלי ושהוא, בוודאי, ישפיע על צעדים ובחירות נוספות אבל מעל הכל פחדתי שאם אשנה את זה, אנתק את השורש ואת החיבור לאבא, פחדתי – אז לא זזתי.
נשארתי במקום והשתקתי את כל הרעשים מסביב.
חשבתי שאם לא אזוז פיזית אז לא תהיה תנועה גם בנפש, מעט מאוד ידעתי אז, שאם הגוף לא זז, הנפש משתוללת.
וברקע עדיין התנגן נסיך מצריים.
השנה היא 1985, אחי ואני יושבים בסלון וצופים ב״עד פופ״
״נו״, אחי הצביע על המסך, ״את מי משתיהן אנחנו אוהבים?״
אני, עשיתי את מה שילדים בני 6 עושים כשהם לא יודעים את תשובה, ועניתי בשאלה:
״את מי?״
על המסך הופיעו שתי נשים:
את הראשונה הכרתי מאחותי הגדולה, קוראים לה ירדה ארזי ואת השירים שלה שמענו כשאחותי היתה שוטפת את הבית.
את השנייה הכרתי מאחי הבכור, קוראים לה עפרה חזה וכשהיא היתה שרה, אף אחד לא זז.
״ את עפרה חזה ״, הוא ענה במקומי בקול ברור
״כן״, הסכמתי אותו
״ולמה?״
״אההההה… כי היא הכי יפה״? החלטתי לנסות
״לא!" הוא עצר, "כאילו כן… היא יפה, אבל לא בגלל זה אנחנו אוהבים אותה, זה כי היא משלנו״ הוא טפח לעצמו על החזה.
״מהמשפחה שלנו?״ התלהבתי
מיואש כמו שרק נער בן 15 שמדבר עם ילדה בת 6 יכול להיות, הוא ניסה שוב: ״משלנו הכוונה מהמסורת, מהשורשים, עפרה היא מהשכונה של אבא, ומלמטה היא טפסה למעלה״.
אז הינה מה שילדה בת 6 הבינה מהשיחה ההיא:
יש שלנו ויש לא שלנו
שלנו לא קשור למשפחה
כן קשור לאבא
ויש שם גם איזה עניין עם למטה או למעלה
השנה היא 2016 הסרט נסיך מצריים ממשיך להתנגן ברקע
לינק לסרטון קצר ביוטיוב נשלח אלי לנייד, דקה אחר כך הגיעה הודעה – אוייי, סליחה, שלחתי לך בטעות.
אבל אני, שלא מאמינה בטעויות, נכנסתי ללינק ומה הסיכויים שהדמות שתעלה מולי – עפרה חזה.
שימו מול עינכם את המראה הבא:
עפרה בנייד שלי
עפרה בטלוויזיה שלי
עפרה במערכת השמע שלי
עצרתי הכל והקשבתי לסרטון, עפרה דיברה על המורשת של הוריה, ובהקדמה לשיר שהיא עמדה לבצע בתימנית היא ירתה ירייה מדוייקת למרכז הלב שלי: "עם שורשים כאלה", היא אמרה, "אי אפשר ללכת לאיבוד".
וזה היה כאילו מישהו הרים את השאלטר של התאורה בראש שלי, אבל לא תאורת בית, את תאורת האצטדיון של טדי – ובדקה הבנתי למה אני צופה בנסיך מצריים, שוב ושוב ושוב.
הפחד, יכול להמשיך להתקיים אבל הוא לא ישתיק את הקול שקורא לאדם לצאת ולחפש את המקור.
מקור שיכול להיות אחר ושונה מבית הגידול שלך, אבל ברור שהוא חלק בתצרף.
בשבת שתבוא אחר כך הרשתי לעצמי לראשונה לעזוב את העולם הדתי
להניח מאחור את הארמון בו גדלתי – כדי לצאת לחפש במדבר.
הרשתי לעצמי לשנות את הפרקטיקה
כיוון שהפרקטיקה היא לא הערך
הבנתי למה משה לא יכל ללמוד על עצמו במקום בו גדל
והבנתי איך עפרה עשתה את כל הדרך למעלה ועדיין נשארה הכי קרוב לשורש
בפשטות שמחברת מלמטה למעלה יש את שלנו ויש את שאינו שלנו
ההבנה מה שלך, משחררת אותך להגיע הכי רחוק בעולם והכי קרוב לעצמך,
יוכבד ששרה למשה שיר ערש, שותלת בליבו, הלכה למעשה, את הדרך לעצמו
דרך שהוא לא מכיר ואיש לא סלל עבורו – אבל שם נמצא הבית האמיתי שלו.
לכולנו מישהו שתל שיר ערש
אם התמזל מזלך, הוא זהה לעולם בו את חיה
אם התמזל מזלך… הוא יקרא לך לחפש במדבר.
כמה ראוי שדמותה של זו שנגעה בכוכבים ועשתה זאת בעיקר באמצעות שירת השורשים
תעצב את דמותה של האישה שהולידה את המנהיג שהוציא אותנו מאבדות לחירות.
איזה מזל שהיה מי שהבין, שהיא האישה שצריכה לומר לכל מי שרוצה וצריך לשמוע: Deliver us
* הטקסט נכתב במקור עבור אירוע מחווה לכבוד עפרה חזה
לכתבות נוספות על נשים במוזיקה לחצו כאן
תמונה של עפרה חזה: ויקיפדיה
