הילה שי וזאן את כל כך 2010, וזה כל המקום שאקדיש לך השבוע בטור שלי על נשים בפוליטיקה הישראלית.
ובמילים אחרות, אנחנו יכולות לבזבז את הזמן שלנו להפריך את גיבוב השטויות שיצאו לה מהפה לאחרונה. אבל כמו שנטע עמית ממליצה במדריך "איך להתיש את הפמיניסטיות": תוכיחי לי. סיימנו להוכיח טענות פמיניסטיות שכבר הפכו למובנות מאליהן. כל שנותר כדי למלא את הבורות שמאפיינת "אני לא שורפת חזיות" זה לפתוח גוגל וללמוד קצת.
לצערנו, כשאנחנו דורשות ייצוג שווה, נקבל גם נשים שלא נאהב, שלא נסכים עם הדעות שלהן, ונרגיש יותר נבגדות על ידן. הסיבה לכך היא שהציפיות שלנו מהן גבוהות יותר, מלכתחילה, מאשר מיתר הגברים הממוצעים מינוס שאנחנו מקבלות כחברי כנסת.
ע"פ דוח השנאה ברשת, שבוצע ע"י קרן כצנלסון ב- 2016, מרבית הקריאות לאלימות מינית נגד נשים מופנה כלפי פוליטיקאיות "נשים פוליטיקאיות יחטפו יותר מגברים. לתמר זנדברג כותבים 'אני אאנוס אותך ואת הבת שלך וצריך לרצוח אותך'. הדפים האלימים ביותר הם דפים של פוליטיקאיות. את אישה, אז מותר."
כיצד הגוף שלנו דוחה נשים בפוליטיקה
אז איך בכל זאת נתמודד עם זה, מבחינה פמיניסטית, באופן שלא ממשיך לדכא נשים רק בגלל המגדר שלהן מחד, ומאידך ממשיך לדרוש מנבחרות הציבור לזכור שהדלתות עדיין סגורות בפני מחצית האוכלוסייה והן שם קודם כל בשבילנו.
נתחיל במה לא לעשות.
לקלל אותן, את הילדים שלהן, את הגוף שלהן. להתייחס לחיצוניות שלהן, להתריס נגדן אישית, לפקפק ביכולות שלהן, לשנוא אותן באשר הן.
נשמע מובן מאליו? בואו ננסה.
מאי גולן, מירי רגב, איילת שקד. קחו רגע להשתהות ולקרוא שוב ושוב את השמות, ושימו לב לכל מה שמתחולל לכן בתוך הגוף כשאתן חושבות על נציגות הציבור הללו. וכן, אני עושה לכן מיינדפולנס תוך כדי קריאת הטור.
ולימניות מבינכן: היבא יזבק, מירב מיכאלי, תמר זנדברג. קחו רגע, תשתהו עליהן. איך הגוף מגיב כשאתן מדמיינות את הפרצופים שלהן?
זה חשוב. למה? כי מה שקורה לכן בגוף ובראש כשאתן חושבות עליהן, נציגות הציבור הללו, הוא תוצר של פטריארכיה, של תקשורת גברית, ושל מיזגוניה שתיווכה את הנשים האלו עבורנו הבוחרות.
נשים נשים שק של נחשים?
ע"פ אותו דוח שנאה ברשת "השיח הפוגעני הכללי (הוא) נגד נשים, ראינו שהרוב המוחלט נעשה על ידי גברים, כ-90%. זה אמור למחוץ את האמירה השוביניסטית והמאוסה שאישה לאישה שטן. תמיד תמצאי נשים עם אמירות מיזוגיניות, אבל הן מיעוט שבמיעוט".
במשך אלפי שנים הפטריארכיה שלטה בנשים על ידי פרקטיקת "הפרד ומשול". גרמו לנו לחשוב שאנחנו רעות אחת לשנייה, שאנחנו קנאיות, שתלטניות, צרות עין וחמדניות. כך הציגו אותנו בסרטים ובספרים במשך מאות שנים, וכך אנחנו עדיין רואות פוליטיקאיות שלא מהמחנה שלנו. זו הסיבה העיקרית לסלידה ולעצבים שעולים בנו, ובגוף שלנו, כשאנחנו רואות אותן.
השנאה הזו מרחיקה ומפוררת סולידריות. המשמעות שלה היא גם שלעולם לא נבחר את הנציגות שלנו לכנסת על פי מגדר או על פי אג'נדה פמיניסטית, לעולם לא נהיה אלקטורט ששווה להילחם למענו או עבור הקול שלו.
לרוב, כשזה יגיע לכדי בחירה בקלפי, אנחנו נישאר "שבטיות" בהצבעה שלנו, וניחסם על ידי תבניות של גושי שמאל/ימין. אלו גושים שמזוהים לא פעם עם המוצא העדתי שלנו, הבית הפוליטי והפיזי שלנו, והזיהוי המפלגתי שלנו כימין/שמאל.
הטינה שלנו כלפי פוליטיקאיות פוגעת באיכות החיים שלנו
כשאנו ממשיכות להצביע לגושים ולא למי שידאגו לנו כנשים, וכאשר אנחנו פונות נגד פוליטיקאיות, אנו מחזקות מציאות בה מעט מאוד מפלגות עוסקות במצע שלהן בנושאים "הקשורים לנשים", כמו הביטחון שלנו ברחובות ובבתים כשטרור מגדרי משתולל מבית והאויב הוא בן משפחה. נושאי רווחה, חברה, חינוך ובריאות יוגדרו כנושאים "חברתיים" שוליים ולרוב לא יהיו מהותיים במצע המפלגות השונות.
בזמן שאנחנו נפגעות מאלימות גברית באופן יומיומי בין אם מילולית או פיזית, נמשיך להיות מוזנות מהפחד שאם הימין ישלוט נהיה כולנו דתיים, שוביניסטים ובמלחמה אינסופית עם שכנינו ממדינות ערב. ושאם השמאל ישלוט נהפוך למדינה חילונית, נמסור את שטחי מדינת ישראל הישר לידיהם של הפלסטינים ויטיסו את כולנו לחיות בברלין.
הפחדים האלו שאנחנו מוזנות מהן שומרים על הסדר הקיים ומונעים מאיתנו לייצר במדינה שינוי מהותי באופן המחשבה. הפחדים האלו שולטים בסדר היום הציבורי, מונעים מאיתנו העלאה של נושאים אחרים הקשורים בביטחון ורווחת החיים שלנו, ומשאירים אותנו נתונות במציאות ששמה אותנו בצד, להתעסק בעניינים שלנו בינינו לבין עצמנו.
כך נשארת השליטה בידיהם של גברים והאפשרות לנציגות נשית הולמת, רק הולכת ומתרחקת מאיתנו.
השחרור מהפטריארכיה התחיל במעגלי נשים
ההיסטוריה מלמדת אותנו שכל חזית בה נשים שוחררו מפטריארכיה התאפיינה באחווה נשית חזקה: מעגלי נשים, מרחבים פמיניסטיים, מרחבים נשיים משוחררים מאג'נדת "שק נחשים". שם נשים יכולות להקשיב אחת לשנייה, להבין לעומק, להרחיב את הלב והנפש ולגשר על פערים.
כיום, הרשתות החברתיות מאפשרות לנשים לעשות זאת במרחבים הדיגיטליים. מתקיימות לא מעט יוזמות רשת שונות שמאפשרות לנשים ליצור נטוורקינג חברתי-עסקי, בו הן מסתייעות אחת בשנייה, פורקות תסכוליהן ממרחבי עבודה בהם הן חוות הטרדות מיניות, הערות סקסיסטיות או אפליה על רקע מגדרי וכך הן נתמכות על ידי נשים אחרות, חלקן חוו חוויות דומות וקיימת האפשרות לחלוק אותן או ללמוד אחת מניסיונה של האחרת.
"קוסמיות– נשות תוכן ודיגיטל", "פורום נשים בתעשייה", וקבוצות נוספות כמו "מאמצחיק", חלקן עוסקות בפן היומיומי של החיים בצורה הומוריסטית. אך מעצם השיתוף נוצרת סולידריות של נשים ורשת שמספקת תמיכה, גם בהתמודדות עם השיגעונות היומיומיים, ובחיים עצמם אמהות, נישואין, רווקות, פגיעות מיניות, מחלות, מוות ושלל נושאים אחרים.
סולידריות בין נבחרות ובוחרות תשנה את העתיד
היכן לא נמצא מרחבים אישיים כאלו של תמיכה ושיתוף? בשדה הפוליטי. וזה משפיע על גיוס, קידום, היבחרות ושימור נשים בפוליטיקה. כשאין רשתות תמיכה כאלו אין לנשים סיכוי. ישנן יוזמות לקידום נשים למנהיגות, אך עוד לא קיימת רשת תמיכה גדולה ומשמעותית, הבנויה הן מנציגות הציבור והן מציבור הבוחרות שלהן.
דוגמא מעניינת ליצירת "מעגל נשים" כזה בפוליטיקה הישראלית מתרחשת ממש עכשיו. בימים אלו קמה יוזמה חדשה הנקראת "תכנית 51", בית ספר לפוליטיקאיות, ומטרתו להגדיל את הייצוג הנשי במשכן הכנסת, שעומד כיום על 27%, ל – 51%.
במסגרת התכנית יעברו נשים הכשרה לשדה הפוליטי, והן תוצמדנה לח"כיות שישמשו כמנטוריות. יוזמות התכנית מוסרות: "אנחנו מאמינות שככל שתגדל ההשתתפות של נשים ממגוון רקעים בפוליטיקה – כך יגדלו שיתופי פעולה שיקדמו שוויון מגדרי וישפיעו לטובה על החברה בישראל, בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, שהיו משסות ומקטינות, שוב ראינו כמעט אך ורק גברים מובילים את המפלגות והמועצות המקומיות".
"בכנסת יש כרגיל רוב גברי מובהק, ואפילו בראשות הוועדה לקידום מעמד האישה רוצים לשים גבר. המצב הזה לא רק אבסורדי, הוא גם מסוכן. את זה באנו לשנות."
זה נדמה לפעמים שאנחנו זועקות על פירורים, כמו למשל בהקשר לוועדה היחידה בכנסת לקידום מעמד האישה, שכעת עומד בראשה גבר. יו"ר הוועדה ח"כ עודד פורר שם על סדר היום, מה אחר מאשר, זכויות נוספות לגברים. אף לא אחת מחברות הוועדה התנגדו למינוי, וח"כ מירב מיכאלי אף נימקה בעדו והסבירה איך זה טוב ונכון לנו.
זוהי מציאות שאין בה תקווה עבור נשים, ופוליטיקאיות חוברות למציאות ולסדר הפטריארכלי ולא מסוגלות לשנות אותו באמת.
כנסת של 51% נשים תאפשר מרחב שבו פוליטיקאיות לא תצטרכנה להסגביר לפמיניסטיות למה הן טועות, וזה ייקרה על ידי יצירת מערכת תמיכה לנשים בפוליטיקה. גיבוש הקול הנשי כאלקטורט שיש להתחשב בו, בצרכיו וברצונותיו.
לשלוח יותר נשים לכנסת ולשלטון המקומי, זה מהותי. הדרך לשם היא בפרקטיקות פמיניסטיות שמחברות בין נשים משלל קצוות האוכלוסייה. בהיעדר כסף ומשאבים, בהתחשב בעובדה שרוב ההון בעולם נמצא בידי גברים, הכוח הכי משמעותי של התנועה הפמיניסטית היא הסולידריות והאפשרות לתמוך ולהיתמך אחת על ידי השניה, וזה צריך לקרות גם במוקדי הכוח.
פרטים נוספים על התכנית "בית ספר לפוליטיקה – תכנית 51"
לטורים הקודמים של הומלסית פוליטית לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: נשים במרחב גברי. התמונה צולמה במהלך ריצת מרתון בבוסטון ב 19 באפריל 1967. בה אצן ניסה להוציא בכוח את קתרין שוויצר מהמסלול. היא השלימה את המרתון בכל זאת, אך רק בשנת 1972 הורשו נשים להשתתף בתחרות. Paul Connell/The Boston Globe, via Getty Images
