יפעת שאשא ביטון, יו"ר ועדת הקורונה, היממה השבוע את הזירה הפוליטית והציבורית כשביטלה, ערערה והטילה ספק בהחלטות הממשלה על הגבלות בקורונה. ומה קרה כשהשתמשה בכוח שלה? מיד קפצו הגברים, שבסל כליהם המקצועיים ציות או מתן פקודות – ואיימו עליה בהדחה.
הצעד של שאשא ביטון התקבל בברכה ובפרגון בציבור, כי ערעור על החלטות הוא מעשה הגיוני בדמוקרטיה, והיינו מצפות מנציגנו בכנסת לעשות את זה יותר כדי לשפר את חיינו. ב"פוליטיקלי קוראת" מסגרנו את הפעולה כצעד פמיניסטי הקשור להיותה אישה ואת הצייתנות לפקודות מסגרנו כהתנהגות גברית טיפוסית.
המסגור הזה שבר לאנשים סכמות מחשבה ודפוסי התנהגות. מיד הגיעו להשתין ולסמן טריטוריה על הפוסט גברים שחושבים שאין לנו את הזכות להתעסק בפוליטיקה וכן נשים שחיפשו היכן שאשא ביטון לא מספיק פמיניסטית ועל כן אין לשבח אותה על מעשיה. הם הגנו על הקיים והתנגדו למעשה שעשתה, מבלי להעמיק בו לרגע, לחקור אותו ולהסתקרן לגביו.
תבניות שבורות הן חבלי הלידה בדרך ליצירת פוליטיקה פמיניסטית
הסכמות הללו בפוליטיקה הישראלית, במסגרתן כולנו שבויים ושבויות, הן תוצר של מפלגות סקטוריאליות שמכריחות אנשים להיכנס לתוך תבניות מחשבתיות והתנהגותיות.
אם בניפוץ תבניות עסקינן בתנועה הפמיניסטית, הפוליטיקה הגברית הסקטוריאלית עושה בדיוק ההפך: היא מכריחה אותנו לבחור לאן אנחנו שייכים. ממש כמו במגדר עם שתי אופציות בלבד, גברי או נשי, כך מוצגת לנו ה"בחירה": או ימין או שמאל.
אלו שבלונות שהן בדיוק התקיעות הפוליטית שלא מאפשרת כניסה של נשים לפוליטיקה הישראלית, ושמותירה מיליוני אזרחיות.ים (מי שלא מצביעים כל שנה) בעלי זכות הצבעה מחוץ למשחק. הומלסיות פוליטיות.
לא יהיה כלום כי לא היה כלום
מה האפשרות שלי כיום להיות דתיה חרדית ולא לתמוך בכיבוש?
מה האפשרות שלי להיות פמיניסטית ולהאמין שכלכלה קפיטליסטית היא נכונה?
איך הדברים הללו מתיישבים יחד?
ובכן, הם לא. לפחות לא באפשרויות הדלות שמציעה לנו הפוליטיקה הישראלית. וזה לא שזהויות שונות לא מתנגשות ומתיישבות בפועל בתוך נפשות של א.נשים. אנחנו מגוונות, שונות, רואות את הדברים לחלוטין אחרת גם כשאנחנו משתייכות לאותה קבוצה פוליטית. אבל זה לא מתרגם למרחב הפוליטי.
איילת שקד מתעקשת שהיא עירקית, ואשכנזים רוצים לכאורה כלכלה סוציאליסטית
הניסיון להרכיב מפלגה "רק" מאנשים שדומים אחד לשני מייצרת לנו את התקיעות הפוליטית שאנחנו סובבות בתוכה בלופ אינסופי.
מהצד השני מגיחות לנו מדי פעם מפלגות "מרכז" למיניהם עם מאפיין אחד משותף: "לא החלטנו על אידיאולוגיה, אבל אספנו אנשים ושמנו גבר אשכנזי כריזמטי בראש". תחשבו לפיד, גנץ, ואפילו לבני עם "קדימה". אלו מהלכים שלא רק שלא ניפצו תבניות, אלא עקרו מהשורש כל זכר לתפיסת עולם, אידיאולוגיה, אג'נדה פוליטית.
הצורך שלנו להזדהות עם אידיאולוגיה הוא רק פן אחד בבחירה הפוליטית. הפן המשמעותי יותר באופן ההצבעה שלנו קשור לזהותם.ן של מי שמשתייכות.ים למחנה הפוליטי.
לדוגמא, גברים אשכנזים המזוהים עם הימין, כמו שמעון ריקלין וינון מגל, מתעקשים שהם מזרחים ומייצגים מזרחיות למרות שהם אשכנזים, גדלו בסביבה אשכנזית והתחנכו על ברכיה. מירי רגב מדגישה את המרוקאיות שלה ואת ההתנהגויות "המזוהות" סטיגמטית עם מרוקאים, ביבי קורא לשמאלנים "חמוצים", איילת שקד מתעקשת שהיא עיראקית.
מהצד השני מזרחי/ת המזדהה עם שמאל מתנצל/ת מראש על היותה מזרחית. התחושה היא שחובה עליה להדגיש את המוצא שלה או לנסות לשבור את התבניות ולהראות שהיא לא המזרחית שמצפים ממנה להיות.
ההצבעה השבטית קיימת גם אצל אשכנזים. האם האפשרות לתמוך בכלכלה ימנית ניאו-קפיטליסטית שמורה למזרחים? הרי אין בזה היגיון. מרבית האשכנזים, המחזיקים ממון רב ובעלות על קרקעות בישראל, היו רוצים כלכלה סוציאליסטית? סביר להניח שלא. אז למה בכל זאת במרבית היישובים המבוססים, בכולם ציביון אשכנזי מובהק, מצביעים למפלגות השמאל?
תבניות ודפוסים. ימין שווה דתי, ציוני-לאומני, שונא ערבים, מזרחי קפיטליסט. שמאל שווה ליברל, חילוני, מבוסס, אשכנזי, סוציאליסט אוהב ערבים.
כמה מאיתנו באמת מסוגלות להיכנס לתוך אחת מהתבניות הללו?
יצירת אלטרנטיבה שלטונית, התומכת במאבקים חברתיים ושואפת לשיוויון זכויות מלא לכל בת ובן אנוש החיים במדינת ישראל, דורשת לסלול את הדרך מחדש. היא לא יכולה להיבנות על שום מצע קיים. בדיוק כפי שנשים בעבר נאלצו, ונשים כהות עור נאלצות עדיין, לסלול את מרבית הדרך שלהן ליעדיהם, כך גם יש צורך בשבירת הקיים ובנייה מאפס של דרך אלטרנטיבה שלטונית.
בהיותנו הומלסיות פוליטיות המשוועות לשינוי משמעותי יש לנו נטייה לחכות למשיח או למשיחה שתבוא ותגאל אותנו מייסורנו הקשים. וכמו שלמדנו מהתנועה הפמיניסטית, שינוי לא מגיע מאיש/אישה אחת, מעולם לא.
שינוי מגיע מתוך תנועה של אנשים שמחפשים משהו אחר ומוכנים לצאת מהתבניות והדפוסים האוטומטיים שלהםן ולהתחיל בחיפוש, קודם כל בתוך עצמם ואז החוצה.
סלילת הדרך דורשת יציאה מכל תבנית ודפוסי חשיבה מוכרים, היא דורשת חשיבה ופעילות אקטיבית ולא אוטומטית. אם נחזור לשאשא ביטון, במקום להגיב לה על אוטומט היה אפשר להשתהות על המעשה שלה, להתרגש ממנו ולהבין כמה הוא חשוב. מבלי לחטט במה היא עשתה או לא עשתה ומבלי לפחד שפרשנות פמיניסטית פוליטית תאיים על חייך.
כוחה של תנועה הוא מדהים כי הוא לא מובל באופן עיוור אחר מנהיג/ה
יצירת אלטרנטיבה שלטונית תדרוש נשים וגברים שמסכימים על אידיאולוגיה אבל לא בהכרח על הדרך. שמסוגלים לייצר דיאלוג, לקבל החלטות ולסמוך אחת על השני.
כוחה של תנועה הוא מדהים כי הוא לא מובל באופן עיוור אחר מנהיג/ה. התנועה מכתיבה את הלך הרוח, והנציגות שלה בכנסת תצטרך להיות קשובה להלך הרוח הזה. אחד הדברים שיאפשרו לזה לקרות הוא אם הבוחרים, יחד עם הנבחרים, ייבחרו להיות בתהליך שינוי: בציפיות שלהןם מנציגיהם בכנסת, באופן שבו אומדים את התנהלות הנציגים, ובהורדת התיווך של התקשורת בין ההנהגה לציבור.
אין סיבה שלא תתקיים תקשורת ישירה בין ציבור הבוחרות והבוחרים לבין נציגיהם ללא תיווך ועסקנות תקשורתית. בדיוק כמו שעושות נשות העסקים הגדולות בעולם. תחשבו למשל על משפחת קרדשיאן, או על מוזיקאיות שפרצו לתודעה ומצליחות רק בזכות הרשתות החברתיות, ועוד.
זה מה שביבי עושה כבר שנים, ככה טראמפ לקח את הנשיאות. אין סיבה שזה לא יעבוד גם לתנועה חברתית שתייצר שינוי מהותי.
מה יילכד אותה? בטוח שלא "רק לא ביבי".
תמונה ראשית: ח"כ יפעת שאשא ביטון, מתוך שתיל סטוק. צילום: יוסי זמיר.
