בואו נדבר על "פרשת" הכדורגלנים והנערות, שמסעירה את כולנו. דבר ראשון: זוהי לא פרשת השבוע ולא פרשה בכלל, זהו מאורע של ניצול קטינות בידי מבוגרים. וזו לא הדוגמא היחידה לדרך בה תקשורת בתרבות האונס מנצלת את השפה העברית כדי לתמוך בפשע הזה.
תביטו למשל בכותרות מבישות בסגנון "חשודים שקיימו יחסי מין עם תלמידות". המונח "קיימו יחסים" לא יכול לבוא באותו משפט עם "תלמידות" שגילן מתחת ל-18. פשוט כי יש מונח בחוק ושמו "בעילת קטינות". מבחינה משפטית הכותרת צריכה להיות "חשודים בניצול קטינות".
אלו דוגמאות שמראות לנו שוב שכמו בכל אירוע שקורה בתרבות האונס, החברה משחקת תפקיד לא פחות נורא מזה של השחקנים הראשיים. במקרה הנוכחי, התקשורת הישראלית נרתמה כדי ללמד אותנו כיצד לבחור שפה ונרטיבים שתומכים בניצול של נערות.
ינון מגל ובן כספית
ינון מגל צייץ במרץ האשמת קורבן: הוא זעק שהכול בגלל עולם פרוץ בו יש פרסומות בהן נראות נערות מפתות, וניתנת לגיטימציה לקיים יחסי מין עם חבר מגיל 12. הוא לא חסך מאיתנו עוד פנינים ובהמשך גם צייץ על פריצות. ואז התקדם ושלח אנשים לקרוא את לוליטה, ממש כאילו הסיפור על האב החורג ששוכב עם ביתו הצעירה אמור להיות ספר הדרכה לחיים.
בטח לא חשבתן שזה אפשרי שהוא יתעלה על המשפטים האלו, אבל הוא הצליח. הוא אמר שהתלונות על פשעי הכדורגלנים פוגעות ב"שלום בית". ובכן, גבר שלא רוצה לפגוע בבית במשפחה שלו, כדאי שיימנע מבחירה מודעת בבגידות ובעבירות על החוק. תשלום המחיר על הבחירות שלו נופל עליו, לא על המנוצלות או על החברה.
נמשיך לבן כספית, שפרסם סקר בחשבון הטוויטר שלו: תרבות אונס בעד ונגד. כמובן שאלו לא המילים בהן הוא השתמש, אבל זה מה שיצא.
כספית הסביר שהוא עושה כתבה, ולצורך זה מפרסם את המשאל. מה שלא הבין היה שאין צורך לתת במה לכל המיזוגנים שרק מחכים לצאת מהחורים שלהם. האחרונים אכן יצאו והופיעו במרחב הפומבי של הטוויטר, ובחסות החשבון של כספית.
נשות הכדורגלנים
אתר ONE נתן לאשתו של כדורגלן לכתוב טור שלם תחת הכותרת "למה גבר צריך להיענש על אקט מיני בהסכמה".
הטור שלה מבהיר בהתחלה שהיא סולדת מניצול מצבים על ידי גברים, כדי שחלילה לא תחשבו שהיא בעד. אבל אז היא ממשיכה ומשקיעה את רוב הטקסט שלה כדי להסביר למה הנערות לא תמימות. "כל כך הרבה גברים הולכים עם נערות וכל כך הרבה נערות קטינות מציעות עצמן על מגש של כסף".
היא כותבת "גברים" ו"קטינות" באותו משפט. מדהים שהיקום לא קרס מכל התודעה החולה שיוצאת מהמשפט הזה. בהמשך הטקסט היא ממש מבקשת אכיפה וענישה לשני הצדדים: לגברים בוגרים ולנערות צעירות.
בשיעור הבא בקורס "תקשורת בתרבות האונס": ראיון טלוויזיה עם נשות הכדורגלנים. הרעיות התגייסו להגן על הזכות של בעליהן לבגוד בהן ולנצל קטינות. מה אגיד לכן, הן צריכות לרוץ לנאום באו"ם. האפשרות לנצל בנות 15 זו באמת זכות אדם מאוד גדולה שנלקחת מהגברים המצליחים האלו.
זה לא קל לגלות שבעלך בוגד ומנצל קטינות ממנו. ברור שמשהו בעולם של אישה שמגלה זאת קורס גם כן. אבל ההבנה הזאת לא אמורה לבוא על חשבון ההגנה על נערות צעירות.
שדרני הספורט
שמעתי מישהו משדרני הספורט אומר "ראיתם את התמונות שלהן [של הנערות], גם אתה לא היית הולך מהן". בנאדם בוגר בבמה ציבורית מעז להגיד משפט כזה על נערות.
פרשן אחר ציין שבשביל כדורגלנים, או המדוברים ספציפית, בנות 27 הן בלות. כן, גברים עדיין מרשים לעצמם לדבר על נשים באופן כזה. נשים הן פג תוקף, וההיגיון אומר שאם כך, למה שלא ינוצלו עד תאריך התפוגה.
זה דוחה שמשפט כזה נאמר בנונשלנטיות כזו. אבל השיחה כולה נוהלה ברוח קלילה, מתייחסת לבחירות של הגברים כ"טבעיות" ו"ברורות", רומזת בעצם שכדורגלנים עושים זאת לא מעט.
ובאמת, מההתכתבויות שנחשפו בין הכדורגלנים לנערות עולה שמדובר בתופעה, הכוללת דפוס פעולה קבוע לאיתור מעריצות צעירות וקביעת מפגש עימן. מפרטים חדשים עולה שזה לא רק במכבי תל אביב. וזה לא מפתיע. המפתיעים הם חברה, ואנשי תקשורת, שעדיין לא מוקיעים את הדבר לחלוטין.
איך לעשות תקשורת שנלחמת בתרבות האונס?
האם יש חלופות לפרספקטיבות ולמשפטים האלו? כן, יש. ראשית, יכולה התקשורת לקחת דוגמא מהנהלת מכבי שעשתה בחכמה ואחריות כשהשעתה את השחקנים, כי אנשים צריכים להבין שאין מקום לתת יד לתרבות של אונס וניצול.
שנית, כדי שאנשי ונשות התקשורת לא יישארו חסרי אונים ורעיונות, רשמתי מספר הצעות לדיווח שנלחם במוסכמות של תרבות האונס:
הדיווח על הנושא התחיל עם סוג מסוים של מסגור: "נערות שזייפו תעודות זהות ואמרו שהן בנות 18". כלומר, לפי הטענות, שיקרו לכדורגלנים המדוברים. הדיון הפך מיד לשאלה האם שיקרו או לא, הציגו תעודת זהות מזויפת או לא, היו מתחת לגיל 18 או לא.
כבר בשלב הזה תקשורת שמנסה לשנות את תרבות האונס הייתה מדגישה את העובדה שאם גבר מרגיש צורך לבדוק תעודת זהות של מישהי כדי לקבל אישור מוסרי לשכב איתה: זה כבר אומר שמשהו בשיקול הדעת הבסיסי שלו שגוי, שלא לומר מעוות.
תקשורת עם אחריות חברתית הייתה יכולה להציג אחרת את "הצד של הכדורגלנים". אפשר היה לספר על כך שלא מעט גברים, והרבה מביניהם מפורסמים, חייבים כמה שיותר נשים סביבן כדי לחזק את האגו ואת הביטחון. והם צריכים דווקא נשים צעירות, זה חלק מהאגו טריפ שלהם.
לצערנו, יש מפורסמים שמנצלים את התהילה שלהם בשביל להשיג כל מה שהם רוצים. לפעמים נראה שחלקם מתבלבלים בין ההישגים המקצועיים שלהם לבין בני אדם, שוכחים שא.נשים הם לא עוד גביע. אולי בכל זאת מישהו צריך לחדד להם את ההבדל בין שערים לבין בנות.
דיווח תקשורתי חלופי היה יכול גם לספר את הסיפור של אחריות חברתית. נכון, הנערות רצו להיות ליד אנשים מפורסמים. זה הסיפור העתיק בספר. גם אנחנו, בתור אנשים בוגרים רוצים בכך. אנשים אוהבים להיות מקושרים עם מה שהחברה מגדירה כהצלחה.
הכותרות בנושא צריכות להיות שיש כדורגלנים שניצלו במודע את מעמדם, את העובדה שבנות מוקסמות מזה שהם פוזלים לכיוונם כי הם "אלילי" ספורט ושלעולם לא יאמרו להם "לא". אלו גברים מבוגרים שניצלו את התמימות של נערות, ואת העובדה שאין להן בגיל הזה שיקול דעת שיש לנשים. אלו גברים מבוגרים שלא הייתה להם אחריות חברתית להגן על הנערות בקהילה שלהם.
כל המכחישים, מגני העוולות שנעשו לגברים מבוגרים, מקללי הנערות, אלו שקוראים להן שרלילות או מתלוננים על הלחמניות שמבצבצות מתוך המכנסיים: אתם משתפי פעולה עם תרבות אונס. מכוונה או לא, במודע או לא. ושלא נדבר על מי שמאיימים על הנערות: לא צריך לתת לכם לצאת מהבית.
מהדיונים על אורך המכנסיים ועד פרשת הכדורגלנים, כל הכבוד לחברה שהתגייסה להטריד נערות ברשתות החברתיות ולהוכיח שפדופילים לא צריכים להתנצל יותר.
לקריאה נוספת על תרבות האונס לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה וצילומי מסך מדיווחי החדשות ומטוויטר: ליטל עמוס
