את היום פתחנו עם מיצג "אומנות": כמה תלמידי י"ב בתיכון בכפר סבא החליטו לערוך "קבלת פנים" לתלמידות החדשות מכיתה י' ויצרו שלטים עם משפטים "מחממי לב", בין השאר "איה נאפה – 12, אילת – 30, בני י"ב – 100". במקרה הזה המנהל גילה זאת ומנע מהם לתלות שלטים, אבל בבית ספר תיכון אחר רוסס על אחד הקירות משפט "אין יודניקית שלא נותנת, אין י"בניק שלא מקבל". מנהלי התיכון המדוברים נהגו באחריות והשעו את התלמידים. מעיריית כפר סבא הוציאו גינוי.
רפי סער אף הגיע לבית הספר שבו נתלו השלטים ושוחח עם התלמידים והתלמידות. "היה לי חשוב להגיע אישית אליכם, תלמידות ותלמידים, לבית הספר, להסתכל לכם בעיניים ולהגיד לכם שאני מגנה בכל תוקף התנהגות שכזו. מדובר בהתנהגות מבזה, חורגת כל טעם טוב, התנהגות ללא מחשבה", אמר סער. "שלט כזה שנתלה בבית הספר חושף את הבנות לאמירה פוגענית, מכניס אותן לתחושה של חוסר ביטחון במקום שצריך להיות מבצר עבורן".
מבוגרים יקרים: לפני שאתם עושים "נו, נו, נו, הנוער של ימינו", תביטו במראה
אבל בואו נדבר רגע על מה מבוגרים עושים ביומיום שלהם לפני שהם פוערים עיניים ואומרים שזה בלתי נתפס, ו"נו נו נו" לנערים. מי המבוגרים שמחנכים אותם כל יום? מה הנערים האלה שומעים בבית ועל מה לא מדברים איתם שם והם מחפשים בחוץ?
בואו נדבר על מערכת חינוך שזו רשימת הדברים עליהם היא לא מדברת: כבוד למרחב אישי אינטימי, על המילה "לא" והרצינות שמאחוריה, על מגדר, על שוויון, על זכויות, על גבולות שמטשטשים, על הערכה עצמית, על מיניות וסקס, על ההבדל בין רצון להסכמה, על אהבה, על תקשורת, על רגשות, על מה שהופך קבוצה מסוימת לחזקה מאחרת ועל כוח שמתבטא בכוחניות מינית.
בואו נדבר על מערכת חינוך ששיעורי החינוך מיני שלה מסתכמים בהלבשת קונדום על בננה, והיעדר התייחסות למה שעושה תרבות אונס את מה שהיא.
בואו נדבר על החברה שמלמדת בני ובנות נוער שפגיעה מינית זה בסופו של דבר אחלה, תראו את אייל גולן, את איבגי, את הכדורגלנים, הכול עובר חביבי, ומהר. בואו נדבר על גיבורי התרבות ועל מילות שיר כמו "הבנים עם קוביות, הבנות חמות כמו עוגיות". בואו נדבר על מנהיגים שהנוער רואה : ראשי ערים, ראשי ונשיאי מדינות שנותנים לגיטימציה לזילות חיי ומרחב נשים כל יום. אל מי הנוער נושא עיניים ואת מה הוא רואה שם?
תרבות האונס, שיעור מבוא: כולנו עושים ועושות אותה
אנשים חושבים שאם יש שם את המילה "אונס", אז תרבות האונס מדברת רק על האקט הזה. הם מתעלמים מהמילה תרבות: סט שלם של התנהגויות שגורמות לנו להיות אדיבים או גסי רוח במרחב. מקבץ של התנהגויות, מקטנות ועד גדולות, שגורמות לנו לעשות מעשים, מקטנים ועד גדולים.
תרבות אונס זה להסתכל על נערות ולהסיט שיח מהמאבק הצודק שלהן לשוויון בתוך המערכת, למכנסונים שלהן ולטוסיק שמבצבץ מהם. זה ראש ממשלה שמעסיק אחד נתן אשל. זה ראש ממשלה שממש בסדר עם זה שהילד שלו רומז שעיתונאית התקדמה דרך המיטה. זה פוליטיקאים מימין ושמאל שמבטלים תלונות של נשים מכל צד פוליטי ב"זה ניסיון חיסול פוליטי של הצד השני".
זה לתת לנערים מקפריסין לחמוק בשם אינטרסים. זה לקבל אותם בחגיגת ריקודים ושמפנייה בשדה התעופה. זה להשתמש באג'נדה הדתית שלך, כי זה משרת אותך באותו הרגע.
אלו אנשים שכותבים פוסטים בהם הם מכניסים את האג'נדה הפוליטית שלהם, מימין או משמאל, כי זה להשתמש בנשים בשביל הסיפוק והצורך באותו הרגע. כשאתם מחלקים הטרדה מינית לימין ולשמאל, למזרח ואשכנז, אישה איפשהו תראה שכתבתם שזה קשור לימין והיא תיזכר בשמאלני הבכיר או במזרחי שפצע את נפשה. תגידו שזה עניין של שמאל ואישה איפשהו תיזכר בימני הבכיר או באשכנזי שפגע בה.
אלו עוזרים פרלמנטריים, כמו למשל העוזר הפרלמנטרי של יאיר גולן, שכתב ומחק מהר מאוד את הפוסט הזה בפייסבוק:
הרבה הקשרים היו בין האונס באילת למדיניות נתניהו. אבל הרבה "הטילו" על ביבי: סיפורי התנ"ך, חוסר החינוך, חוסר היכולת לדבר על מין ומגדר בבית ספר מבלי שזה יסתכם רק באיך לשים קונדום על בננה, מערכת משפט כושלת ומפקירה, הצבא, המליטנטיות והתוצאות שלה.
כל אלו הן לבנים קטנות בחומה גדולה בשם "תרבות האונס" שנבנתה בישראל לאורך שנים. אם אתם מוצאים עצמכם משייכים זאת לצד פוליטי או למנהיג אחד, לא שמתםן לב מספיק עד עכשיו.
למה היא שתתה או למה הם בחרו לאנוס?
תרבות האונס זה להגיד לנשים שהן צריכות להיזהר במקום לחנך גברים לכבד את המרחב שלהן. כשהשאלה "למה ילדה בת 16 שותה?" מגיע אחרי שנאנסה, זו לא שיחה על חינוך אלא האשמת הקרבן: אחד מהבסיסים לתרבות האונס. כדי לשנות משהו צריך להפסיק לשאול "למה היא הלכה בסמטה חשוכה?" או "למה נתנו לה לנסוע לאילת בגיל 16?". צריך לשאול למה גבר מרגיש בנוח ללכת בסמטה חשוכה מבלי שיקרה לו כלום ולמה גבר נוסע לאילת ויודע שהוא יחזור בסדר ולמה לעזאזל אנחנו לא מחנכים אותן שגם הן צריכות להרגיש כך, במקום לשאול שאלות שמגבילות את התנועה שלהן.
תרבות האונס היא להזמין מטרידים להדליק משואה ולהופיע ביום העצמאות, זה כדורגלנים שמנצלים את התהילה שלהם כדי לחזק את האגו שלהם עוד קצת. זה להתעסק במספר האנסים, זה לכתוב בכותרת לכתבה "קיום יחסי מין" במקום "לאנוס". זה כשאתה כותב פוסטים של גינוי נגד אונס או הטרדה, אבל ממש סלחן לזה כאשר מדובר בעמית לעבודה, אינטרסים משותפים או בחבר קרוב.
זה כשבחורה באה ואומרת לך שמישהו תחמן אותה כדי להשיג ממנה סקס והפעיל עליה מניפולציות, ואתה ממשיך לחלק לו לייקים, כי הוא ממש מצחיק. זה לחדור בלי קונדום למרות שהיא אמרה לך לא.
תרבות האונס זה לקרוא רחוב על שם מטריד מינית ולא להבין שזה לא טריגר רק עבור מתלוננות שעברו הטרדה ממנו, אלא גם עבור כל אחת שעברה הטרדה. זה אומנם זאב רווח, אבל כשהיא תסתכל על שם הרחוב היא תראה גם את המטריד או האנס שלה.
זה לא להבין שבציור בחוף מציצים, של שני ילדים מציצים למלתחות, יותר מאישה אחת רואה את כל הגברים שהטרידו או אנסו אותה אי פעם מקבלים קיר, עוד חלק במרחב בו היא לא קיימת. לא לקלוט שהציור הוא לא רק ציור ועוד "אומנות", בשביל נשים הוא קעקוע למה שהן חוו בעבר ומה שהן עדיין חוות כל יום.
זה לקרוא לנשים פמינאציות כאשר הן זועקות, כואבות, מאירות ומעירות על כל אלה. זו תרבות שלמה של מחשבות ומילים שגורות. של מעשים גרועים פחות, גרועים יותר, אבל כולם עושים את תרבות האונס מה שהיא.
כשאנחנו "מחליקים" על המעשים ה"קטנים" האלו של תרבות האונס: אנחנו סוללים את הדרך לאונס עצמו.
למאמרים נוספים על תרבות האונס לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: מתוך עמוד הפייסבוק של הדס שטייף, לפי סעיף 27א' בחוק זכויות יוצרים תמונה אייל גולן: ויקימדיה, תמונה שלא מבית הספר בכפר סבא: הפייסבוק של הדס שטייף, לפי סעיף 27א' בחוק זכויות יוצרים
