אקדים ואומר, טור זה אינו אובייקטיבי. העלאת גיל הפרישה לנשים היא נושא שמעורר רגשות חזקים. מצד אחד אלו המצדדים בדחיית גיל הזכאות טוענים שדחיית גיל הזכאות לנשים הוא מימוש עקרון השוויון בין שני המגדרים. כידוע, לפי החוק, נשים וגברים יוצאים לגמלאות בגיל 67 אבל נשים רשאיות לפרוש בגיל 62 ולהתחיל לקבל מהמדינה קיצבת זקנה.
מצד שני, כשאנו באות לדון בהעלאת גיל הפרישה אנחנו חייבות לשאול את עצמנו: שוויון זה למי הוא עוזר? ומדוע יש להחיל אותו דווקא בגיל הפרישה? הרי בכל שנות עבודתן נשים בישראל לא נהנות משוויון, משתכרות בממוצע 30% פחות מגברים, והאפשרויות שלהן לקידום מוגבלות.
במה עובדות נשים בנות שישים?
מחקר שערך מכון אדווה בשנת 2014 מראה ששיעורי תעסוקת נשים במשרה חלקית בגילאי 60 ומעלה גבוהים במיוחד בענפי השירותים האישיים ומשק בית. המעסיק הגדול ביותר של נשים מעל גיל 60 היה ענף השירותים הציבוריים. בתוך ענף השירותים הציבוריים, ענף החינוך הוא המעסיק העיקרי של נשים עד גיל 64 ואילו ענף הרווחה והסיעוד הוא מעסיק גדול במיוחד של נשים מעל גיל 65. משלח היד השכיח ביותר בקרב שכירות בנות 60 ומעלה היה מכירות ושירותים.
באשר לשכר, המאפיין הבולט של תעסוקת נשים מעבר לגיל 60 הוא הקיטוב בין נשים המועסקות במשרות חלקיות ובשכר נמוך שהן הרוב, לבין נשים המועסקות במשרה מלאה ובשכר גבוה, יחסית שהן המיעוט. יש הבדל עצום בשכר המינימום של נשים מעוטות השכלה שאין להן גם חסכונות או פנסיה משמעותיים, ובין נשים משכילות ואמידות יותר שעשו קריירה ניהולית ו/או פרופסיונאלית והגיעו בגיל מבוגר לשיא ועל כן אינן רואות סיבה לפרוש.
יש לציין כי שכרן של נשים העובדות בלית ברירה אינו מספיק לקיום בכבוד. כיוון שסביר להניח שאין להן הכנסה מפנסיה או שהכנסתן מפנסיה נמוכה מאוד, הן נזקקות, בנוסף לשכר, לקצבת זקנה. הממצאים של מכון אדווה תומכים בהגדלת קצבת הזקנה ובו בזמן באי-דחיית גיל הזכאות לקצבת זקנה ולפנסיה.
לסיכום, כותבים מחברי המחקר נוגה דגן בוזגלו, אתי קונור אטיאס ואריאן אופיר, שסביר להניח כי מגמת הקיטוב תימשך, בין הנשים המועסקות בעיסוקים מעוטי שכר ללא הגנה מקצועית, ובין המיעוט של נשים משכילות הנהנות משכר גבוה.
"בעוד שאלה האחרונות יראו גם בעתיד את שוק העבודה כמסגרת מקדמת ומתגמלת, אלה הראשונות ימשיכו להזדקק לשוק העבודה לצורך קיום מינימלי".
מעלים את גיל הפנסיה לנשים – כדי לפתור את הגרעון
שבע שנים לאחר פרסום הדוח מייצגת מירב ארלוזורוב, בסדרת מאמרים נחרצים בעתון דה מרקר, את מיעוט הנשים המקודמות ומתוגמלות. לדבריה ישראל "מפגרת כיום מאחור. כמעט כל המדינות העלו את גיל הפרישה של נשים ל–65, וכמעט אין ביניהן מדינה שיש בה פער של חמש שנים בין גברים לנשים — פער שנתפש כיום כאפליה שלילית כלפי נשים, זלזול ואפילו שוביניזם".
ארלוזורוב מתפלאת על כך שארגוני הנשים הפמיניסטים מתנגדים להעלאה גיל הפרישה לנשים: "דווקא הנשים הרדיקליות והפמיניסטיות הן אלה שנלחמות נגד העלאת גיל הפרישה לנשים. הטענה העיקרית שלהן היא שנשים מופלות גם כך בשוק העבודה, ושאסור לוותר על הזכות היחידה שעומדת להן — הזכות לבחור מתי לפרוש, בין גיל 62 ל–67, עם היתרון הכלכלי של זכאות לקצבת זקנה מהביטוח הלאומי כבר מגיל 62".
לדעתי הנשים ה״רדיקליות והפמיניסטיות״ מתנגדות בצדק. העלאת גיל הפרישה לא נובע מדאגה כנה לשלום הנשים אלא מצרכים שלא קשורים לרווחתן כפי שמדווחת אתי אפללו בכתבה בגלובס.
״ההצעה שמועלית בטיוטת חוק ההסדרים היא הצעה שכבר גובשה בעבר באוצר לפני יותר משנתיים, והיא מועלית בשינויים קלים של קצב פריסת העלייה ההדרגתית. הדחייה החוזרת ונשנית בהחלטה על העלאת גיל הפרישה נבעה מרצון למצוא פתרונות לנשים אלו, אך השנים חלפו, הגירעון האקטוארי בקרנות הפנסיה הוותיקות תפח, הלחצים להעלאת גיל הפרישה גברו, ופתרונות מהפכניים להתאמת שוק העבודה לגילאים מבוגרים אין, והצעת החוק הנוכחית אף לא מתייחסת ומציעה פתרונות לנשים במקצועות שוחקים״
"מטילים את נטל השוויון המגדרי דווקא על הקורבן"
למרבית המזל יש לנשים בנות ובני ברית גם בכנסת כמו יו"ר הוועדה לשוויון מגדרי, ח"כ עאידה תומא סלימאן, השרה מרב מיכאלי, ח"כ משה גפני, ח"כ מיכל רוזין, ח"כ נעמה לזימי, ח"כ אמילי מואטי ואחרות: הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי התכנסה לדיון מיוחד כדי להיאבק להוציא מחוק ההסדרים את נושא העלאת גיל הפרישה לנשים. יו"ר הוועדה, ח"כ עאידה תומא סלימאן אמרה בפתח הדיון: "בחוק ההסדרים קראו לזה "תכנית לשוויון מגדרי", בעייני אי אפשר להתחיל עם השוויון המגדרי דווקא בנקודת היציאה משוק העבודה. עדיין נשים משלמות מחיר על תפיסה מוטעית, עדיין הן משתכרות 70 אחוז על אותה משרה, עדיין מאבדות בדרך חלק מהאופציות להתפתח בשוק העבודה".
בסיכום הדיון אמרה תומא סלימאן: "נפנה ליו"ר הכנסת להוציא את זה מחוק ההסדרים. מטילים את נטל השוויון המגדרי דווקא על הקורבן במקרה הזה. מקומם אותי שנתנו לנושא הזה את הכותרת שוויון, מה שיש שם בפנים זה אנטי תזה של שוויון מגדרי".
לצפייה בדיון של הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי
בסדרת המאמרים שכתבה, מביעה ארלוזורוב חשש שאם העלאת גיל הפרישה לנשים לא תיכלל בחוק ההסדרים היא תתמוסס ולא תתקיים: "הטענה כי הנושא מורכב לחוק ההסדרים היא מופרכת. מאז 2009 ישראל מנסה להעלות את גיל הפרישה של נשים, היו על כך כמה דו"חות מקצועיים של ועדות, ואינספור דיונים בכנסת. מדובר בנושא ישן, שכבר נדון מכל כיוון אפשרי, ואינו דורש דיונים מעמיקים נוספים בכנסת. להפך. זאת בדיוק הצעה שחייבת להישאר בחוק ההסדרים, בגלל שברור שמחוץ לחוק היא צפויה להיגנז, בגלל לחצים פופוליסטיים – ולא בשל שיקולים מקצועיים. השיקולים המקצועיים הם ברורים – התועלת עולה בהרבה על הנזק, גם לנשים וגם למשק. ביזבזנו מספיק שנים, הגיע הזמן לאשר את זה כבר".
אכן, כבר 11 שנה שנושא העלאת גיל הפרישה לנשים נידון בכנסת ועדיין לא נמצא פתרון ראוי והגון. יש לקוות שאם בכל זאת יהיה דיון רציני ונפרד בנושא, ולא דרך חוק ההסדרים, אולי סוף סוף תצליח הכנסת הנוכחית לחוקק חוק שיגן על נשים בעולם העבודה, ויעניק להן אלטרנטיביות מעשיות ואופק כלכלי הגון ומכבד לקראת פרישתן.
