אבא שלי אמר לי השבוע "התאמצתי כל כך קשה לפני הרבה שנים להביא את הציונות הדתית לשדרות והיום אני מצטער על זה, איזה נזק עשינו".
המופע שאנחנו רואות בימים אלו בשכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים, בו מאיימים לפנות מבתיהם 300 פלסטינים ופלסטיניות, רובן מבוגרות יותר ממדינת ישראל, הוא מופע שמתקיים בשלל יישובים שונים בארץ: ביפו, בעכו, בשדרות, בירוחם, בלוד ועוד לא מעט יישובים.
הציונות הדתית, או הגרעינים התורניים מבית סמוטריץ', בן גביר ובנט תחת אידיאולוגיית ה"התנחלות בלבבות", הגשמת ארץ ישראל השלמה ועוד סיסמאות שנועדו לתת חותמת כשרות מוסרית למעשים שלהם, משתלטים בעוינות על מבני ציבור, בתים פרטיים, בתים שנועדו לדיור ציבורי לאנשים חסרי דיור ונכסי נפקדים – בתים שהיו שייכים לפלסטינים והועברו לבעלות המדינה.
מתנחלים בלבבות
ההשתלטות קורית בעדינות יחסית בערים היהודיות באמתלת ההתנחלות בלבבות. שדרות, מי שהייתה עיירת פיתוח של עולים ממרוקו התפתחה באופן מדהים בשנים האחרונות; תנופת פיתוח שאני לא מכירה מאז נולדתי שם. בתוך כמה שנים העיר הכפילה את עצמה בשטחי הבנייה והתמלאה פארקים שחלמתי עליהם כילדה קטנה, כששיחקנו על צינורות הביוב הזורם.
אך הפיתוח הזה לא בא בחינם. יחד אתו הגיעה אוכלוסייה מסיבית של הגרעין התורני לשדרות. זה התחיל ממבני ציבור שהם קיבלו תחילה בעיר והמשיך לרכישות קבוצתיות של בניינים שלמים. שכונות השתדרגו משמעותית לאחר שהתיישבו בהם בני ובנות הגרעין, ישיבה תורנית שתקציביה רק גדלים וכו'… אין לי בעיה עם אוכלוסיות שנודדות לערים כמו שדרות. הבעיה שלי היא הגישה של "השבחת התושבים בעיר" או במילים אחרות השבחת הגזע. איתה, מגיע גם הרצון לשנות את ציביון העיר.
שדרות וערים נוספות כמותה ידועה בשמירה על סטטוס קוו דתי מסורתי. לא מדליקים מנגלים בשבת, אבל נוסעים, עושים קידוש מורידים כיפה ויוצאים לעשן. מי שרוצה לשמור יותר או פחות על המצוות ותורת ישראל מתכבד כל אחד ואחת בדרכו. אין חלוקה לחילונים-דתיים ואיש ואישה באמונתם יחיו.
אבל הגרעין התורני רוצה יותר, ואני לא מדברת על "הדתה", כי אצלנו לא מפחדים מהדת, אני מדברת על השתלטות אגרסיבית על המרחב. זה ללכת על הכביש בשבת ולא לאפשר תנועת רכבים, זה להסיט נגד להט"ב למרות שבשדרות קיימת קהילה גאה יפה ומכובדת שמתקבלת בדרך שרק מזרחים מסורתיים יודעים, לא יוצאים בהצהרות גדולות, ולא מנדים אף אחד מהבית או מונעים ממנו לחיות את חייו כאוות נפשו. זה חגיגות עצמאות אך ורק בשכונות של הגרעין התורני עם מופעים וזמרים מיוחדים להם, כשתושבי שדרות הותיקים לא מקבלים כלום.
נפקדים-נוכחים
ההשתלטות העדינה כביכול בערים היהודיות הופכת לאגרסיבית יותר בערים הערביות בישראל, כמו בדוגמת יפו. שם בתים שהוגדרו כנכסי נפקדים, הועברו לטובת דיור ציבורי עבור תושבי המקום הערבים חסרי הדיור. משפחות ערביות שנושלו מבתיהן ב 48' ושמעמדם הכלכלי לא מאפשר להם קניית נכסים ביפו, עיר שעברה ג'נטריפיקציה מסיבית ומחירי הדיור בה עלו לשחקים. כעת דירות אלו נמכרות על ידי חברת עמידר לגרעין התורני בעיר, ואלו משמשות לישיבות הסדר, ותחת אידיאולוגית "ייהוד העיר", ממשיכה ההשתלטות חסרת הענווה תחת סיסמאות כמו "להביא את האור" ו"למלא טוב".
כשאמא שלי עלתה לשדרות ממרוקו עם סבה וסבתה הם שוכנו בבית שלימים נהרס והפך להיות צומת בשדרות. מחוסר ידיעה ומתוך מחשבה שבארץ הקודש הם ייעשו כל מה שיגידו להם, כי למה שיהודי יפגע ביהודי, ומתוך ענווה אמיתית הם פינו את ביתם לטובת אותה הצומת. הם שוכנו בבית של חברת עמיגור שהוחזר למדינה לאחר מותם. כמוהם גם רבים מיהודים עולי מדינות ערב שלא ידעו ולא חשבו שיש צורך להתעסק בבירוקרטיה ולדרוש את נכסיהם. כך גם תושבי גבעת עמל. שכונה יוקרתית בלב תל אביב שפונתה לטובת בעלי הון, גברים אשכנזים אמידים לא דתיים ובלי אידיאולוגיות. רק רצון בכוח וכסף.
בשייח ג'ראח הפטרון הציוני הלבן רק עולה במדרגת הרשעות. נכסי הנפקדים, בתים שמתגוררים בהם פלסטינים במזרח ירושלים, שכונות פלסטיניות לכל דבר, מפונות באמצעים משפטיים ומגובות בחוק הישראלי, אותו ניסחה מפלגת השלטון מפא"י, המאפשר רק ליהודים לקנות נכסים אלו. פינוי תושבי שייח ג'ראח מבתיהם דומה במובנים רבים לפינוי תושבי גבעת עמל. אלה וגם אלה לא יכלו לדרוש את מה שמגיע להם. החוק עומד לצד אלו שמנסחים אותו. כשהפלסטינים הם בכלל לא צד בחוק כיוון שאינם אזרחי ישראל בכלל.
אפשר להשאיר את הסוגיה הזו רק בציונות הדתית, אותה אוכלוסיה קטנה יחסית שצברה כוח פוליטי מוגזם ולא פרופורציונאלי, איתו הם מגיעים לתוך ערים ושכונות ומפרקים את מרקם החיים שנוצר בתוכן במשך המון שנים. זוהי לא דרכה של היהדות שצניעות וענווה מעולם לא היו מתורגמות בעיסוק באורך החצאית אלא בענווה אמיתית, התגמדות האדם הפרטי מול האל. אך אל נשכח דבר חשוב, אל כל מקום שעובר טיהור אתני, מגיעים יהודים אשכנזים אמידים עטופים באידיאולוגיות זכויות אדם ו"די לכיבוש" וקונים את הנכסים בממון רב, נהנים מתחושת "אתניות", סטייל חומוס "אבו חסן" – עסק בודד שנותר במרחב שהיה פעם כולו ערבי, אך נשאר כדי לתת את הניחוח ותו לא.
ייהוד הארץ או הלבנתה?
המאורעות שקורים בשבועות האחרונים ביפו ובשייח ג'ראח, הם לא רק לא לאומניים, הם גזעניים באופן מובהק מתוך תפיסת עליונות מערבית וכחלק מרצון לטהר ולהלבין את המרחבים, וכחלק מדרכם של גברים אשכנזים – דתיים או חילונים להמשיך לצבור כוח וכסף על ידי שימוש בכלים מערביים משפטיים. לסלק מבתיהם גברים ונשים מבוגרות שגילן עולה על שנות קיומה של המדינה באמצעות שימוש בכוח המשפט והחוק שעומד לצידם זו דרכם של גברים לבנים משחר ההיסטוריה, ואל נתבלבל בין הדת היהודית להתנהגות הזו – אין שום קשר.
יחסי יהודים ערבים לא נולדו פה בישראל, הם קיימים מאות שנים אחורה כשקהילות שלמות של יהודים חיו במדינות איסלאמיות-ערביות והם חיו בשכנות טובה רוב הזמן. ללא אידיאליזציה, היו גם סכסוכים והיו בעיות ומהומות אבל כינון היחסים והשמירה – כל קהילה על ציביונה הדתי – הפך להיות חלק מהמסורות היהודיות של יהודי מדינות ערב.
יחסים נפיצים אלו בין יהודים וערבים על רקע של הקמת מדינת ישראל על שטחי פלסטין הכבושים דורשים עוד כמה וכמה דרגות של רגישות, אנושיות ובעיקר ענווה. פינוי אנשים מבוגרים מבתיהם בשייח ג'ראח, קביעת מועד המשפט שייקבע בעניינם ביום ירושלים, 10.05, התרת מצעד דגלי ישראל בשער שכם שבערה עד לפני שבוע וכל זה בחודש הרמאדן: אלו יחסים שיש בהם פטרונות, גזענות, שחצנות ושנאה ואלו יחסים ללא טיפת ענווה.
השחצנות הזו גוררת כעת מדינה שלמה אל תוך סבב לחימה, שעלול לגבות חיי אדם. ובשביל מה? התירוץ הוא ייהוד הארץ, אבל התוצאה – כסף וכוח לאותה אליטה על חשבון מי שמנושל מביתו, מתרבותו ומספרי ההיסטוריה.
תמונה בראש הכתבה – שייח ג'ראח. צילום: سهاد زبن
