מאת: הדר בן יהודה
יש לי ניסוי כזה שאני עושה מפעם לפעם, אני שואלת נשים שאני מכירה או שרק פגשתי אם הן מפחדות מגברים, אפילו מגברים שהן יצאו איתם פעם או חיות איתם היום. התשובה היא כן, כמעט תמיד כן. רק פעמיים מתוך עשרות פעמים קיבלתי תשובה אחרת, וגם היא לא הייתה לא מוחלט. היא פשוט לא הייתה כן מיידי וגורף. זו המציאות המושתקת של חיינו – אנחנו חיות עם ולצד גברים ומפחדות מהם. וכולנו מכחישים ומכחישות את זה כי בכל זאת צריך להמשיך את האנושות וזוגיות ונורמטיביות, אבל אין שום דבר נורמטיבי בקשרים שבבסיס שלהם יש אימה ופחד של צד אחד מהצד האחר.
ראשית חכמה זה להכיר בזה.
היומיום של נשים הוא הטרדות ופגיעות ויש לנו הרף עין לשער אם הגבר הזה רק יקלל, יירק, יטריד, יעקוב אחרינו או יכה, יאנוס, יחנוק, ידקור, ירצח.
אני תוהה איך עם כל הטכנולוגיה לא הומצאה הדרך שבה גברים יחוו ליום אחד, לשעה, לדקה את האימה שבללכת בתור אישה בעולם. אבל בעצם הטכנולוגיה כבר הומצאה, מילים. לקרוא נשים בלב פתוח, לקרוא ספרות שכתבו נשים. לראות את העולם בעיניים שלנו.
לכן אני מאוד חשדנית לגבי ענף הספורט החדש של גברים שמתוודים קבל עם ועדה וכיכר, על פגיעות מיניות שפגעו בנשים. זה נכון גם לכיכר הפייסבוק הווירטואלית וגם למיני הפגנות וכינוסי "אני פגעתי".
כל עוד לא מדובר ב"ועדות פיוס" נוסח דרום אפריקה אבל מסוג חדש ומותאם לפגיעות מיניות או בתהליכים של "צדק מאחה" או במשהו שמאורגן יחד עם הנפגעות והנפגעים הספציפיים, ועל דעתם ורצונם, על דעתנו ורצוננו, זה מרגיש כמו משהו שנעשה כדי להזדכך וכדי להתנקות מאשמה, לא כדי לקחת אחריות ולא כדי שמישהי או מישהו ירגישו מוגנים יותר בעולם.
ה"אשמנו, בגדנו, גזלנו, פגענו" הזה, מרגיש כמו עוד "ארדוף אשיג אחלק שלל", כמו עוד "לכבוש את ההר".
לכן הלרוץ לספר לחברה איך פגענו, מרגיש לי עוד מאותו הדבר.
מה אני מנסה לומר?
שלפני שמיטהרים מחטאים בכיכר העיר, הייתי רוצה לראות איזה מהלך פנימי עמוק או מהלך ציבורי שקורא למהלך עמוק, פנימי. אחרת, זה עוד שימוש בנשים, ובכלל שימוש בנפגעות ובנפגעים.
לא הייתי רוצה לדמיין אפילו את הגברים שפגעו בי, המתים והחיים, מעלים זיכרונות ומשווים סיפורים, ואולי גם מקבלים זה מזה טפיחה על השכם, ואולי גם מעוררים מזה מינית, כי זה לא תהליך עמוק של טיפול והתמודדות עם האשמה, זה לא תהליך מתווך. אין לי איך לתאר כמה זה מחריד ומטריג.
אשמח לראות גברים בכיכר העיר מדברים, מקשיבים זה לזה, משתפים, מבינים, חומלים, אבל לא כשהנושא והסטינג הוא שיתוף על איך פגענו בנשים. דברו בינכם, בקבוצות, בטיפול, למשל על איך וכמה אתם פגועים, מה עושה אתכם לכאלה שלא רואים נשים ממטר, שמשתמשים בנשים, מה אתם עברתם במשפחה, בבית הספר, בשבט, בישיבה, ברחוב, במלתחות, בצבא, בעבודה, כמה מכם נפגעו לפני שפגעו, ולא דיברו ולא טופלו וכמה מעט חוסר אונים ותסכול אתם מסוגלים להכיל, וכמה אתם מוכנים לפגוע כדי לא להרגיש את זה שוב לעולם. יש כל כך הרבה על מה לדבר והיום קצר והמלאכה מרובה והפועלים? שותקים.
*****
פעם התאהבתי במישהו רק בגלל ששמעתי אותו מדבר בלהט על איך חשוב להתייחס לאחר כסובייקט ולא כאובייקט. מדבר על איך לא להשתמש באחר. חשבתי שזה סימן שנוכל להיות ביחד, שהוא יראה אותי. אחר כך הבנתי שכל זה היה תיאורטי. פילוסופי. שבעצם לא היה לו מושג איך עושים את זה, איך לא משתמשים בנשים. אף אחד לא לימד אותו את זה. לימדו אותו:
תשמיש לשמש להשתמש
בעל לבעול בעלות
זה נמצא בשפה. זה נמצא בכל מקום. גברים לא מתייחסים לנשים כאל סובייקט, וגרוע מזה, נשים מפנימות את זה וגם כן מציעות את עצמן לשימוש ודואגות לספק חווית משתמש טובה. רובנו חיים מחוץ לעצמנו.
*****
אשמנו. הנה משהו על אשמה. הרבה מאתנו שנפגענו נושאים איתנו בושה ואשמה במשך חיים שלמים, ואם יש לנו מזל, במשך חצי חיים. ורוב האשמה הזאת היא אשמה שמופנמת מהתוקפן, אשמה שהוא השליך עלינו, אשמה שהוא לא מסוגל היה להיות בקשר איתה.
כל כך קשה לגעת באשמה הזאת. כמה קשה? אצלי זה לקח למעלה מחמש שנות טיפול ממוקד טראומה כדי להיות מסוגלת לגעת בזה קצת, רק לקראת הסוף. וזה בלי לספור את כל השנים וכל הטיפולים שקדמו.
זה בלתי נתפס בעיני שאפשר לעשות "תשליך אשמה" אינסטנט בכיכר העיר ושזה יהיה משמעותי ויירשם. זה נשמע כמו עוד דרך של התוקפן להעביר את האשמה ממנו והלאה, ההיפך מלהתמודד איתה באמת. אבל אולי אני אופטימית כשאני מזהירה וחוששת שזה יהפוך לעוד מופע פוגענות, אולי אין תוקפן שירצה להתקרב לזה בכלל ושיהיה לו עניין בפרקטיקה הזאת.
*****
הלוואי שההכרה בפגיעות מיניות תהיה אמיתית, עם הבנה של משמעות הפגיעה והנזק שהיא עשתה ועושה. שתוכל לפתוח פתח לקשר עם הפגיעות שאנחנו עברנו, נשים וגברים. הלוואי שנדע להכיר בטראומות שעברנו, בחלקים הפגועים שלנו, ולהביא למקומות האלה ריפוי. הלוואי שנדע לראות אחרים ולהיזהר לא להשתמש באחרים.
הלוואי שנדע להתמודד באומץ ובחמלה עם האשמה שנפגענו. עם האשמה שפגענו.
העבודה הזאת יותר עדינה ועמוקה ומורכבת, אבל יש לה סיכוי לעשות את העולם לבטוח יותר. היא יכולה להיעשות בטיפול או בקבוצה. היא לא נועדה, לדעתי, להיעשות בכיכר העיר.
עכשיו אתם מבינים למה מטריד אותי ה"אשמנו, בגדנו, גזלנו, פגענו בנשים" שמתקיים בכיכרות? זה כמעט כאילו קל יותר לגברים להוציא החוצה את זה שהם פגעו בנשים, ושגם על "ההיטהרות" הזאת הם עוד יקבלו סוג של קרדיט, מאשר להתמודד עם למה זה קורה ולמה הם פגועים, וכמה החברה שלנו פגועה.
למאמרים נוספים על אלימות מגדרית לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: ציור של אלכסנדר גיירימסקי (1901-1850) ראש השנה: תפילת תשליך (1884) שמן על בד. המוזיאון הלאומי, ורשה
