בסתיו 1982, אוקטובר ליתר דיוק, נסעתי באוטוביאנקי הקטנה שלי לסקר מסיבת עיתונאיות, בטח עיתונאיות, כראוי למעמד ולנושא, בה הוצגו שזירות פרחים.
שימשתי אז כעורכת מדור "עכשיו" בעיתון דבר, זה היה המדור בו דיווחו על תצוגות של שזירת פרחים, נפלאות המזון המוכן – "מהפריזר לצלחת" – חידוש במחוזותינו באותם ימים, הצעקה האחרונה בעולם האופנה וכן, נכתבו בו גם טורים שעסקו במאבקן של נשים לשכר הוגן, שאיפתן לייצוג שיוויוני בפוליטיקה, לזכותן על גופן. את רובם כתבתי בעצמי.
בחזרה למערכת, להדפיס את רשמיי מתצוגת השזירה, לעמד את המדור ולהוריד לדפוס, תפסה איתי טרמפ ממסיבת העיתונאיות העורכת הראשית של "דבר", חנה זמר. מה דעתך? היא שאלה אותי כשסובבתי את ההגה ימינה ופניתי משדרות תרס"ט לשדרות בן ציון – אני זוכרת בדיוק את הרגע ואת המקום – מה דעתך להיות הכתבת הצבאית שלנו? לכסנתי מבט, לוודא ששמעתי נכון. היא חייכה את חיוך חנה זמר שלה ואמרה "אני חושבת שזה רעיון נהדר. אין סיבה שלא תעשי את זה טוב כמוהם, אפילו יותר".
והשאר היסטוריה
הייתי "הכתבת הצבאית הראשונה בעיתונות העברית". פרצתי את תקרת הזכוכית, נשרטתי קלות משברי הזכוכית פה ושם וחזרתי לבסיסי בשלום. היסטוריה עתיקה.
38 שנים ויותר אחר כך אני אשה בתקשורת (אני מתעבת את הביטוי "אשת תקשורת", לעולם לא תראו את הביטוי "איש תקשורת" מוצמד לשמו של עיתונאי בהגדרת מעמדו בכנסים ודיוני אולפן), שלא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד.
אני חושבת כמו אשה, כותבת כמו אשה, שואלת כמו אשה, עונה כמו אשה, בוחרת כמו אשה. את הזכות הגדולה להיות נשמעת, נוכחת, נראית, אני מנצלת בלי להתנצל.
הימים קשים, הזמנים רעים, המצוקה גדולה, האחריות כבדה והקריאה ברורה: לעשות את הדבר הנכון. זה הייעוד. זאת החובה. תמיד הייתה. עם העט, עם המצלמה, עם הקול, עם הראש ועם הלב אנחנו במערכה מתמדת. כפולה. על המקום שלנו ועל הדברים שחשובים לנו.
בינואר 2021 רשימת הדברים הטעונים טיפול לא שונה מהרשימה באוקטובר 1982. אפשר שרק התארכה: שלום האדם, שלום האישה, שלום הילד, שלום העולם. הזכות לעבוד, הזכות לאהוב, הזכות ללמוד, הזכות ללחום והזכות להיכנע לפיתויים ולחולשות. החופש לבחור, החופש ליצור, החופש לצעוק והחופש לשתוק. ולבכות. החובה לדאוג לבריאות, לתזונה, לפרנסה, למשפחה, לקהילה. החרות לדרוש. ולדעת להקשיב, לא רק לשאול שאלות אלא גם להקשיב לתשובות. להביט וממש לראות.
חתיכת רשימת מטלות.
אני כותבת את הטור הזה בשעת לילה מאוחרת, מאד, בחדר העבודה שלי-שלנו. לא אשת תקשורת אלא אשת איש גם בהעדרו. יש לשער שבבוקר, כשאקרא את מה שכתבתי, אחשוב שהתפייטתי מדי. לא נורא. אף אחת עוד לא מתה מעודף פיוט. מחר יום חדש וצריך לקום לעבודה. איש לא יעשה אותה בשבילנו והעולם לא יוכל להיות מקום טוב יותר בלעדינו. יאללה להמשיך.
רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך
לשיתוף הכתבה
אולי יעניין אותך:
הטרדות מיניות מצד רבנים הם רק קצה הקרחון
Reading Time: 5 minutes הטרדות מיניות מצד רבנים הם סמן לכוחם הלא מידתי, שמתבטא גם בחינוך לו "זוכות" נשות הקהילה: גופן הוא אויב שנשים "טובות" מצניעות כדי לא לגרור גברים לחטא. הדס רות ליבמן מספרת איך זה לגדול ככה.
למה, לעזאזל, לא מתרגמים ספרות עיון על מיניות לעברית?
Reading Time: 3 minutes בחנויות ספרים ברחבי העולם ניתן למצוא בקלות ספרות עיון שמציעה מידע נגיש וסימפטי על מיניות. זה לא המצב בישראל. למה? ומה זה יכול ללמד אותנו על תעשיית הספרים הישראלית? ועלינו?
בלאדי מורי ללא פילטרים
Reading Time: 8 minutes לפני שבועיים הסתיימה העונה הראשונה של "בלאדי מורי", קומדיה רומנטית קלילה (אפשר להתווכח על זה), המביאה למסך את הסוגיות של נשים ברווקות מאוחרת. ישבנו לשיחה עם סתיו אידיסיס, יוצרת הסדרה