"עיניים שמחות לצִלה בינדר" – הצצה לתערוכה

מאת: תמר יחיא

צילה בינדר (1919-1987) הייתה ציירת וגרפיקאית, מראשונות המאיירות והמאיירים בישראל. היא איירה לספרים רבים, ביניהם של מרים ילן שטקליס, לוין קיפניס, דוד אגמון, דליה רביקוביץ ונתן אלתרמן.

התערוכה החדשה המציגה את איוריה של צילה בינדר, מוצגת במרכז קהילתי בשדירות נורדאו, בשכנות לגן ילדים, ונדמה שאין ראוי מכך. המיית המשחק אופפת את התערוכה בשמחה והרוך הפשוטים הנובעים מן האיורים האהובים, והמוצגים ניצבים בה בגובה העיניים של ילדות הגן, מוכנים להתגלות בפני דור חדש של ילדות ישראליות ולהיאהב על ידן. 

הדבר הראשון שתפס את תשומת ליבי באיורים היה שכולם מלאים בילדוׂת. אמנם השירים המאוירים כתובים בגוף ראשון, כזה שלא מסגיר זהות מגדרית ספציפית, (למרות שלרוב, כשלא אומרים לנו מיהו הדובר.ת בסיפור, אנחנו מניחות אינסטינקטיבית שמדובר בגבר), אך גיבורותיה של בינדר הן תמיד ילדות. האיורים יפהפיים – אך תפקידן של הילדות הוא לא להיות יפות, אלא להעביר רגש ומסר. בפנים מלאות רגש הן מפגינות מגוון רחב של מצבים רגשיים מורכבים; באיור אחד, זוג ילדים אוחזים ידיים, ופניה של הגיבורה מוארים בשמחה, באחר היא משועממת, ובשלישי עגומה ומהורהרת, וכמעט תמיד – ילדה, ולא ילד. כמה פשוט, ככה יפה, ככה חשוב. 

 האיורים מצוירים בקווים ישרים,  פשוטים, ועם זאת מלאים ברגש ורוך. היד הבוטחת שרשמה אותם ידעה בדיוק מה לצייר ומה להותיר לדמיון, והם משתלבים בשירים בחן נינוח ושלו שאיורים עמוסים לא היו מצליחים ליצור. בינדר, שהייתה בת למשפחת כורכים (binder באנגלית משמעו כורך), ידעה היטב לא להתייחס לאיור רק כביטוי של הטקסט אותו הוא מלווה, אלא כחלק מחווית הקריאה בספר עצמו. וכך, בחן ובטעם, היא ממקמת את האיורים בכפולות העמודים בדיוק יפיפה, שמתחשב בדפדוף העמודים, ברווח בין הטקסטים ובגודל של הספר כולו, ולא רק של הדף. היא איירה את בטנת הכריכות, את עמודי התוכן, את העמודים האחרונים, והפכה את הספרים לחווית קריאה מסקרנת, שלא נגמרת בטקסט. 

הרגישות הזאת והיחס לספר ולכפולת העמודים, היא שייחדה אותה ממאיירים אחרים בני זמנה (כמו נחום גוטמן ותמרה אפרת), כך על פי אוצרת התערוכה, שמוסיפה באותה נשימה שהרוך והרגש שהדמויות הקטנות מבטאות, היו מצרך נדיר לקוראים הצעירים בתקופה בה יצאו לאור, בשנים הראשונות להקמת המדינה, שהתאפיינו בחינוך נוקשה. 

את התערוכה מלווה תסכית, בקולה של חווה אלברטשיין, שמדובב את המכתבים שנמצאו בעזבונה של בינדר. בעיקר, הוא מדובב את חלופת המכתבים עם המשורר נתן אלתרמן, איתו ניהלה רומן ארוך שנים. בעיני, התסכית הטרגי, שמספר את סיפור האהבה העגום אך המרגש של השניים, לא כל כך התאים לתערוכה העליזה ולכשרון הגדול שהיא מפגינה. התערוכה מוצגת כחלק מסדרת תערוכות ואירועים שעורכת השנה עיריית תל אביב-יפו לכבוד נתן אלתרמן, במסגרתה יוצגו ויערכו אירועים לכבוד שתי הנשים הנוספות בחייו: בתו, המשוררת, הסופרת והשחקנית תרצה אתר, ואשתו, השחקנית רחל מרכוס.

"האיש הזה (אלתרמן), לא היה המשורר הענק שאנחנו מכירים, לולא ההשראה ששאב משלושת כוכבי הלכת שלו", אמר אחד הדוברים בטקס פתיחת הערוכה אך אני חושבת שלכל אחת מהן מגיעה הכרה, תערוכות והוקרה בזכות עצמן, סתם ככה באמצע השנה. לא "ככוכבי הלכת" של אלתרמן, אלא כמערכות השמש היפיפיות והעוצמתיות שהיו, כל אחת בדרכה.  

התערוכה מציגה החל מה6 לפברואר 2020 ועד ה6 לאפריל 2020 במרכז קהילתי מגיד – שדרות נורדאו 63, תל אביב.

אמנית ואוצרת: מורן שוב

משתתפים בתסכית: חוה אלברשטיין, איה לוריה, עודד מנדה־לוי, צבי סלטון, מורן שוב

איורים מתוך עזבון צלה בינדר שבמרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות באוניברסיטת תל-אביב

התערוכה הוצגה לראשונה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, באוצרות של ד"ר איה לוריא