דבר חשוב בצריכת תקשורת היא ההבנה שבכל כתבה וידיעה יש אג׳נדה. במקרה הטוב, כמו בפוליטיקלי קוראת למשל, האג׳נדה הזו גלויה ומוצהרת מראש: נקודת המבט של הסיקור אצלינו היא פמיניסטית. במקרה הנפוץ והמתעתע יותר, כמו בתקשורת המיינסטרים, הדבר אינו מוצהר, ומתחבא בין השורות. אבל המקרה המסוכן ביותר הוא כשהכותב עצמו לא מודע לאג׳נדה שמתגנבת לו לטקס ושוגה באשליית ה״אובייקטיביות״ שכה רבים לוקים בה.
אלו התהיות שחלפו במוחי אתמול, כשנתקלתי בטקסט של יוסי ורטר, ״תמונה קבוצתית עם גברת״ (או בגרסאת האתר הפחות מיזוגנית: ״המרכז שמאל נדרש לאסוף את השברים״), שפורסם ב"הארץ״. מדובר בטקסט בו הכותב שואף להגיש לנו פרשנות פוליטית שאני מנחשת שהיה מתאר כאובייקטיבית, אבל כבר בכותרת, ושזורה היטב בין השורות בתוכן, נמצאת לה אג׳נדה לא מוכרזת. את הנרטיב של יוסי ורטר הייתי מתארת במקרה הטוב כסקסיסטי ובמקרה הרע כשנאת נשים יוקדת.
כבר בפסקה הראשונה לא יכל הכותב להתאפק ושתל איזו עקיצה לגברת שרה נתניהו, אולי האשה המבוזה ביותר בפוליטיקה, וזו מבלי אפילו להיות נבחרת ציבור. האפייה שלה, כך מסתבר, היא הדימוי ההולם ביותר למערכת הבחירות הנוכחית. ואחרי הסיפתח הזה, יצאנו לדרכנו בטקסט פתלתל של התנגחות בנשות המערכה.
אחרי תיאור קצר וענייני של שחקני הימין סמוטריץ ובן גביר, מקדיש יוסי ורטר השתפכות ארוכה לחגית משה שמטרתה אחת: להבהיר שהיא לא שייכת, הגברת. ״משה, כך מספרים, מגלה תסמינים של שגעון גדלות. הגברת, שחולשת על אלפי קולות בודדים באלמוניותה המזהרת, מציבה דרישות מפליגות.״ באמת גברת משה, את גם גברת וגם ״אלמונית זוהרת״, איך את מעיזה להציג דרישות? ובפסקה שמזכירה בנשימה אחת את בן גביר וסמוטריץ׳, הבחירה הבלתי מנומקת להצמיד את המילה ״שיגעון״ דווקא לאשה ה״אלמונית״ היא, ובכן, מעניינת.
ומכאן הדברים רק ״משתפרים״. הטור כתוב לכל אורכו בלשון זכר רבים, מלבד מופע אחד, כשמדבר הכותב על ״טעויות מטומטמות במיוחד״: ״אבל גם בשעות גורליות במיוחד, אישי ונשות המחנה הזה יכולים לעולל לעתים טעויות מטומטמטמות במיוחד״. לטובת הקוראות ניאות הכותב באופן חד פעמי להוסיף התייחסות ישירה ומפורשת לפוליטיקאיות שבמחנה השמאל-מרכז, על מנת שלא יעשו טעות מטומטמת בעצמן ויפספסו למי הוא מתכוון.
איך להקטין את מרב מיכאלי? כיתת אמן בכתיבה ועריכה
העורך של מר ורטר כנראה לא השתכנע שהשחלת ״נשות״ למשפט מספיק מבהירה מפני מי הם חוששים, ולכן בחר למקם בדיוק מתחת למשפט הזה את כותרת המשנה הגדולה: ״מיכאלי שיחקה במגרש ריק, הבקיעה גול מול שער נטוש, ונבחרה בזכות אלפים בודדים שהטריחו את עצמם לקלפיות״.
שוב אותם האלפים הבודדים שמאפיינים פוליטיקאיות נשים. הקו האומנותי הזה נמשך ונמשך לאורך הטקסט הארוך הזה, למשל כשורטר עובר לעסוק בניסנקורן ולנתח את שגיאותיו הפוליטיות: ״ניסנקורן הלך ״בעקבות הלב״ (ובהמלצת רעייתו). עכשיו הוא חווה תעוקה.״ ידעו הקוראים וישמרו – לא להקשיב לרעייה, שאחראית על כל ההחלטות שלא הוכיחו את עצמן של בן זוגה. היא ודאי היתה היועצת הבכירה והיחידה בסביבתו של השר לשעבר ניסנקורן הרך והתמים.
כך ממשיכה הכתבה, ומבססת את הנרטיב כי המגרש הפוליטי אינו מקומן של נשים (אלא אם הוא ריק). אבל אני רוצה להתעכב רגע שוב ספציפית על הפסקאות שמוקדשות למרב מיכאלי, אשת השעה בשיח היומי, שהיא ללא ספק מושא ההקטנה העיקרי של ורטר.
״הבקיעה גול מול שער נטוש״ כותב בזילזול. אך מדוע השער נטוש? אף מילה על גברי המחנה שנטשו את הספינה (לא לפני שניסו להעמיד מועמד גבר מול מיכאלי כפי שמוקדי כוח שונים בעבודה השתדלו לעשות באקט נואש אחרון לפני שוויתרו וזרקו את המפלגה לקרשים). איפה כל אותם שחקנים שהיו על המגרש ותרמו לייבושו עד כדי הצהבת הדשא למוות? מיכאלי אולי שיחקה על מגרש ריק, אבל זה עומד לזכותה. היא לא ויתרה על המגרש, ובמקום לזנוח אותו להצהיב היא נשארה לטפח אותו ולבנות מחדש.
אלפים בודדים של קולות? בחירתה של מיכאלי גררה תגובה ציבורית מלאת תקווה ואמונה שכמוה אני לא זוכרת מהשנים האחרונות. הפיחה חיים והביאה שיח אופטימי לרשת, אמונה באפשרות לפוליטיקה שונה. הרוח החיה הזו משתקפת כבר ברשימה לפריימריז שמתקיים היום, כש23 נשים הגישו את מועמדותן, כמעט פי שתיים מהפריימריז הקודמים (שם רצו 13 נשים. מספר הגברים נשאר דומה: 36 לעומת 31 בסיבוב הקודם). 8000 מתפקדות חדשות למפלגה.
אלפים בודדים? אולי. אבל בהשוואה לאיזה הישג בדיוק זה שולי? מנהיגי העבודה הקודמים שהביאו אותה מתחת לאחוז החסימה? או אולי של רון חולדאי שבין לילה איבד את ארבעת המנדטים שלו לטובת מיכאלי?
הסיפור על אחוות הגברים עם הקפה של הבוקר
על חולדאי כמובן כותב ורטר בחיבה רבה, ומזכיר את הפעמים בהן הוא ניצח: כשיאיר לפיד לא האמין שהוא יבחר לראשות העיר תל אביב. כשארבעת המנדטים רשומים על שמו, הם משמעותיים מסתבר, אך לא המנדטים הבודדים שמיכאלי הצליחה לקושש לשיטתו.
זה המקום לציין את המובן מאליו: ברור שגם אצלי כקוראת (וכותבת על הקריאה) האג׳נדה תמיד נוכחת. אני, כאשה ופמיניסטית, אהיה רגישה לייצוג והשיח המגדרי בכל נושא שאצרוך, ואביא את הפרספקטיבה הזו באופן טבעי (ומוצהר) לדיון. בהתאמה, יש לי גם פריווילגיות ונקודות עיוורות, שלעיתים ימנעו ממני לזהות נרטיבים ודיכויים אחרים שנמצאים לפני. לכן, בנושאים שאיני חיה ביום יום, אהיה זהירה יותר ואקפיד להקשיב לאחרות ואחרים לפני שאתבטא, אם בכלל. מה שאנחנו נוהגות לקרוא – מודעות לנקודות העיוורות שלנו.
האם יוסי ורטר מודע לנרטיב הסמוי שלו? לנקודות העיוורות? אני לא יודעת. האם למר ורטר אסור לכתוב? ודאי שמותר. אבל מודעות להטיות ונקודות עיוורות היא חשובה. טוב היו עושים בהארץ אם היו ממנים עורך יותר ער לעבוד על הטקסט הזה, או אולי אפילו עורכת, שתזהה את הנרטיב הסמוי שהתגנב תחת אשליית אובייקטיביות, ותערוך. לו רק היו יותר #נשים_בתקשורת.
אבל אשליית האובייקטיביות המסוכנת שמאפיינת כל כך הרבה מאיתנו, נחה כנראה על כל שרשרת היצירה של הכתבה הזו, שהיא אחת מיני רבות שמתפרסמות יום יום ואותן אנו צורכות, נותנות להן לעצב את המודע והתת מודע שלנו, ומשמרות מציאות בה אין עורכות, אין פוליטיקאיות, ושולחן קבלת ההחלטות נראה במקרה הטוב כמו ״תמונה קבוצתית עם גברת״.
לחצו כאן לקריאת מאמרים נוספים על תקשורת ומגדר בפרויקט "נשים בתקשורת" של פוליטיקלי קוראת
תמונה בראש הכתבה: צילום של הכתבה של יוסי ורטר בעיתון הארץ, 29.1.21, איור: עמוס בידרמן. צילומים מהכתבה של יוסי ורטר: צילומי מסך
